אני שקוע ברובי בלעמוד במועד הגשת טיוטה של מחקר שאני מאחר בכמעט שנה בהגשתה. נכון יש את תרוצי הקורונה וכו', אבל השתמשתי בהם כבר והם נשחקו כמו המסכה שלא החלפתם כבר חודשיים. כל זה נועד לתרץ את זה שאני קורא מעט מדי וסוקר עוד פחות ספרים שקראתי בין קריאת תחקיר מג"ד X, סטנוגרמת ישיבה Y או מברק לילי שיצא מבור Z. אז הנה סקירת ספר שקראתי בעקבות ספר אחר. לפני זמן לא רב קראתי את ספרו של חגי ארליך על ים סוף - הים העצוב. מבט רחב היקף וזמן על המרחב הדרומי לנו. קריאה מומלצת, גם לדעתם של אבי וחמי. בכל מקרה, ארליך הזכיר את 'הנילוס הכחול' שכתב אלן מורהד (מערכות, 1983 [הספר יצא לראשונה במערכות ב-1965], מאנגלית זיוי שורר), ולכן אצתי-רצתי ליהודה ממרתף הספר וקניתי את הספר, והנה סקירתו מונחת לפניכם.
לנילוס, כך מסתבר, שני מקורות ראשיים. האחד, הנילוס הלבן שמקורו, כך מספרת ויקי הכל יודעת "בימת ויקטוריה, אשר שטחה מתחלק באוגנדה, קניה וטנזניה. מאגם ויקטוריה הנהר זורם צפונה ומערבה דרך אוגנדה, דרום סודאן וסודאן, וממשיך צפונה דרך המישור הסודני וביצת סוד עד העיר ח'רטום. בנקודה זו מתאחד הנילוס הלבן עם הנילוס הכחול." מכן נובע שהמקור השני הוא הנילוס הכחול המתחיל באגם טאנה באתיופה וזורם כ-1460 ק"מ עד המפגש עם הלבן בח'רטום. אבל אל תתבלבלו, תלוי בעונה, 80-70 אחוזים ממי הנילוס מגיעים מהכחול. לכן כפי שארליך מצביע המים האלה הם המדאיגים ביותר את המצרים (ראו ערך סכרים, מצרים ואתיופיה). מורהד מתאר ארבעה מסעות לגילוי הנילוס הכחול. הביטוי 'גילוי' הוא שגוי לפחות פעמיים. הכוונה היא 'גילוי' על ידי האדם הלבן, והכוונה היא גם לניסיונות כיבוש או למסעי מלחמה. המסע הראשון, אם כי מורהד מרחיב מעבר למיקוד בכל חלק או מסע ראשי, הוא של ג'יימס ברוס, הרפתקן בריטי ברבע האחרון של המאה ה-18., שפתאום דיווח מלב הארץ ההררית המנותקת אתיופיה שמצא את מקור הנילוס הכחול. דבריו לא זכו בהרבה אמון כששב לבריטניה, אבל הציתו את יצר התחרות וההרפתקנות של אחרים. אבל כפי שמורהד מצטט את המזרחן והדיפלומט ריצ'רד ברטון שציטט פתגם עתיק: "השלום הוא חלומו של החכם; המלחמה היא דברי-ימיו של הגבר", המסעות הבאים הם מסעות מלחמה.
המסע השני במעלה הנילוס הוא מסע התעוררות של מצרים מ"הלילה הארוך" ומשלטון הממלוכי. שעון מעורר בדמותו של נפוליון. נפוליון נוחת בחוף מצרים ב-1798 ודי מהר הביס את הממלוכים, אבל בעצמו נלכד במצרים לאחר שנילסון הביס את הצי הצרפתי בקרב אבוקיר. בעוד נפוליון משתעשע במסע כושל לארץ ישראל. נשלח גנרל דאזה לרדוף אחרי הממלוכים במעלה הנילוס. מורהד טוען ש"גורלה של הרפתקה חדשה זו היה שתיחשב כיוצאת דופן ומיותרת במסגרת המבצעים העיקריים, ואכן מיותרת היתה גם מבחינה צבאית." [עמ' 111], אבל המסע הרחיב את הידע על הנילוס עד אזור סודן בזכות צוות המדענים, הרשמים והחקרנים שנלוו לצבאות נפוליון. הלכו הצרפתים ובאו התורכים ובראשם מוחמד עלי. לא המתאגרף, אלא הטיפוס הכריזמטי והאכזרי שהקים את מצרים המודרנית. אחרי שהשתלט על מצרים ועוד, וביסס את שלטונו שלח עלי את בניו דרומה על מנת שימצאו, שישתלטו, יגלו וישדדו עאל אוצרות הנילוס ברחבי סודן ואם ניתן דרומה יותר - זהב, אבנים טובות ובעיקר עבדים. גם במקרה זה מעורבים הרפתקנים מערביים חדורי שליחות של גילוי וסקרנות עצומה, אך הם, על פי מורהד, ממפיצי המגפה - "הפוליטיקה של המערב במעלה הנילוס." [עמ' 167]. המסע הרביעי הוא מסע הכיבוש הבריטי של אתיופיה שמתרחש לאחר ששליטה המוטרף של זו - תיאודור - מעליב את האימפריה הוויקטוריאנית. תיאור האירועים עד המסע הוא מפורט וססגוני, כמו שאר תיאורי המסעות עד כה.
