top of page
בעז זלמנוביץ

לבד בלבנון


שער 'לבנון המלחמה האבודה' של חיים הר-זהב

חיים הר-זהב כתב ספר מעניין, קריא ושוטף, ואולי אפילו חשוב על שנות דרום לבנון האחרונות 2000-1996 - 'לבנון המלחמה האבודה' (הוצאה עצמית, 2019). החל ממחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת [והר-זהב מתחם זאת להחל ממבצע 'ענבי זעם'] משהו השתנה בלחימה בדרום לבנון, והשתנו דברים בחברה הישראלית. תהליכים שהתחילו קודם נהיו מובהקים יותר. נרצה או לא נרצה, חזבאללה מצא דרכים ושכללם לפגוע בחיילי צה"ל, ואילו בחברה הישראלית הבשילה ההכרה שהיא לא אוהבת לסכן את בניה, במיוחד כאשר המטרה לא ברורה. הר-זהב טוען שאלו היו ארבע שנים מיותרות, ושאחרי ענבי זעם, ולאור העובדה שבעקבות הסכם אוסלו פחתה סכנת הפלסטינים מלבנון. זו כמובן חכמה בדיעבד. הר-זהב לא בחן לעומק את דיוני הממשלה והמטכ"ל מאתם שנים [לפחות, על פי המקורות שציין], ואת הכל השיקולים האסטרטגיים רבתיים [את חלקם הוא מסביר] ואת שיקולי הפוליטיקה הפנימית [את חלקם הוא מסביר] שמנעו נסיגה מ-1996 עד 2000.


מבט דרומה מדלעת ספטמבר 1990 - צלם בעז זלמנוביץ

הר-זהב שהיה חייל בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל באותן השנים, שם לעצמו לספר את הביוגרפיה הקבוצתית של החיילים והמפקדים הזוטרים [בעיקר מפקדי הכיתות והטנקים, ומפקדי המחלקות] ואת סיפור האמהות והילדים. כמשל לתפיסה הרואה בחיילים כילדים, ושל העצמה שבהתאגדות של 'ארבע אמהות', ואת אסון המסוקים כקו השבר שהניע את החברה, הפוליטיקה וגם את הצבא להבנה שצריך לצאת מלבנון. נדרש ניתוח מעמיק יותר בשביל לבחון את התזה הנוחה הזו [ואני לא יכול לקבוע האם היא נכונה או לא], אבל כאמור חשיבות הספר בהבאת הסיפור של החיילים במוצבים החודרים ובפעילות המבצעית בשיחי וסלעי דרום הלבנון: "רוב המרואיינים דיברו בפעם הראשונה אחרי 20 שנה של שתיקה על מה שעברו בלבנון, כי סוף סוף מישהו מתעניין בסיפור שלהם, בסיפור שלנו." הר-זהב איננו הראשון שעושה זאת. ניתן לציין את "אם יש גן עדן" של רון לשם שיצא ב-2005; ואת "דלעת" של מתי פרידמן; [ואולי עוד כמה אישיים כמו ספרו של נחמי פיינבלט - 'סיפורו של כלבן צבאי'], אבל הוא עושה זאת היטב, למרות חולשת המתודיות המחקריות.


חורבות מתחם הקיוסקים ושלט 'דודה מרי' דצמבר 2019 - צלם בעז זלמנוביץ

מבלי להביע דעה, האם זה טוב או רע, הספר איננו מספר את סיפור המפקדים שמעל למ"מ או הסמ"פ. זו הבחירה של הר-זהב, אבל היא גורמת לכך שהתמונה איננה שלמה. כפי שציינתי כבר, הר-זהב איננו מציין במקורות מסמכים ותמלול דיונים בדרגים הצבאיים השונים, והוא גם בחר שלא לראיין את הדרגים הללו. מכיוון שכך זו היסטוריה המסופרת מזווית חשובה ביותר, אך מוגבלת. כך למשל יכול ניצן פלדמן שהיה תצפיתן בכרכום ב-26 בפברואר 1998 לתאר את התרחשויות לאחר נפילת פצצת המרגמה הקטלנית ליד עמדת התצפית, כך: "פלדמן חיכה ליד החמ"ל, המקום שאליו פינו את הגופות, כשהסמג"ד של גדוד רתם - מפקד כוח החילוץ שמיהר לעשות את הדרך שבין זרעית לכרכום - דרש ממנו לחזור לעמדה שלו. "אתה תצפיתן מקצועי", הוא אמר לו. "אז תעלה לתצפית". הסמג"ד [מידע אישי] לא זוכר את הדברים בדיוק כך [אם כי רוח הדברים מוכרת]. התבססות על זיכרונות של 20 שנים ויותר בכתיבה היסטוריה היא תמיד בעייתית, אבל מעניקה פן אישי יותר. גם הטענה שמ"מ ומ"כ משפיעים יותר ממח"ט איננה נכונה. בתחילתו של דבר, ההחלטות המערכתיות המשפיעות אינן נקבעות על ידי המ"מ. גם האירועים המשפיעים על היציאה מלבנון, אליבא דהר-זהב, 'אסון המסוקים', 'אסון השייטת' ו'הפצמ"ר ששינה את המזרח התיכון' לא היו בשליטת המ"מ, אם כי גם לא בשליטת ראש הממשלה והרמטכ"ל. בינתיים לקריאת הביוגרפיה של דרג הביניים - המג"דים והמח"טים - יש את 'מלחמה ללא אות' המרתקת והחשוב של משה (צ'יקו) תמיר.


דלעת ספטמבר 1990 פלחו"ד רתם - צלם בעז זלמנוביץ

לפני שנים כתבתי בכתב עת עלום ונשכח של המרכז לפסיכולוגיה צבאית יישומית, שנקרא כמה מפתיע 'פסיכולוגיה צבאית' [גליון 5, דצמבר 2006], סקירת ספרות עם שם ארוך - "בגיהנום של מטה" ביוגרפיות של קבוצות בלחימת יחידות בדרום לבנון בסוף שנות התשעים - סקירת הספרים" "אם יש גן עדן" ן"מלחמה ללא אות" [וואו, זה באמת שם ארוך]. בסקירה שאיש לא קרא, הצבעתי על הבדלי הגישות והמחשבה שבין קבוצת 'הלוחמים הסדירים' וקבוצת 'מפקדי השדה המקצועיים הבכירים' שהשתתפו באותה מלחמה. אולם יש דבר משותף בין הקבוצות, חוץ מהסיכון, וזה המבט על ה'אחרים'. על אלה שלא שותפים ללחימה, ואלה שלא יודעים את החיים צפונה לגדר ולבאגט של דודה מרי. אלו שלא הבינו את המתרחש ברמות השונות, ולא את נפש הלוחמים שחלק ניכר מהם סוחב את הזיכרונות או הסיוטים עד היום. 'לבנון - מלחמה אבודה' מתווסף, למרות המבט היותר רחב שלו, לביוגרפיות של 'הלוחמים הסדירים'. בכך שהוא נותן דחיפה נוספת לסיפורה של התקופה ופתחון פה ללוחמים שעמדו במעמסה הפיזית והנפשית של השהייה במוצבים ושל הליכה במרעולים הקטלניים של דרום הלבנון, יש חשיבות עצומה.


#ספר על המלחמה ללא שם וללא אות, שהשאירה את חותמה על שנתונים רבים בשנות התשעים. ביוגרפיה קבוצתית מרתקת. מומלץ ביותר לא רק למי ששרתו בדרום הלבנון, אלא לכל אלה שלא שרתו שם.


תקראו ותהיו נחמדים. טוב?


ויש גם שיר [אפילו שירים אין למלחמה הזו. נכון?], אז ממלחמה נשכחת אחרת, וממוצבים הרחק דרומה, אבל קרוב ברוח ובחג.




294 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page