חיים הר-זהב כתב ספר מעניין, קריא ושוטף, ואולי אפילו חשוב על שנות דרום לבנון האחרונות 2000-1996 - 'לבנון המלחמה האבודה' (הוצאה עצמית, 2019). החל ממחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת [והר-זהב מתחם זאת להחל ממבצע 'ענבי זעם'] משהו השתנה בלחימה בדרום לבנון, והשתנו דברים בחברה הישראלית. תהליכים שהתחילו קודם נהיו מובהקים יותר. נרצה או לא נרצה, חזבאללה מצא דרכים ושכללם לפגוע בחיילי צה"ל, ואילו בחברה הישראלית הבשילה ההכרה שהיא לא אוהבת לסכן את בניה, במיוחד כאשר המטרה לא ברורה. הר-זהב טוען שאלו היו ארבע שנים מיותרות, ושאחרי ענבי זעם, ולאור העובדה שבעקבות הסכם אוסלו פחתה סכנת הפלסטינים מלבנון. זו כמובן חכמה בדיעבד. הר-זהב לא בחן לעומק את דיוני הממשלה והמטכ"ל מאתם שנים [לפחות, על פי המקורות שציין], ואת הכל השיקולים האסטרטגיים רבתיים [את חלקם הוא מסביר] ואת שיקולי הפוליטיקה הפנימית [את חלקם הוא מסביר] שמנעו נסיגה מ-1996 עד 2000.
הר-זהב שהיה חייל בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל באותן השנים, שם לעצמו לספר את הביוגרפיה הקבוצתית של החיילים והמפקדים הזוטרים [בעיקר מפקדי הכיתות והטנקים, ומפקדי המחלקות] ואת סיפור האמהות והילדים. כמשל לתפיסה הרואה בחיילים כילדים, ושל העצמה שבהתאגדות של 'ארבע אמהות', ואת אסון המסוקים כקו השבר שהניע את החברה, הפוליטיקה וגם את הצבא להבנה שצריך לצאת מלבנון. נדרש ניתוח מעמיק יותר בשביל לבחון את התזה הנוחה הזו [ואני לא יכול לקבוע האם היא נכונה או לא], אבל כאמור חשיבות הספר בהבאת הסיפור של החיילים במוצבים החודרים ובפעילות המבצעית בשיחי וסלעי דרום הלבנון: "רוב המרואיינים דיברו בפעם הראשונה אחרי 20 שנה של שתיקה על מה שעברו בלבנון, כי סוף סוף מישהו מתעניין בסיפור שלהם, בסיפור שלנו." הר-זהב איננו הראשון שעושה זאת. ניתן לציין את "אם יש גן עדן" של רון לשם שיצא ב-2005; ואת "דלעת" של מתי פרידמן; [ואולי עוד כמה אישיים כמו ספרו של נחמי פיינבלט - 'סיפורו של כלבן צבאי'], אבל הוא עושה זאת היטב, למרות חולשת המתודיות המחקריות.
מבלי להביע דעה, האם זה טוב או רע, הספר איננו מספר את סיפור המפקדים שמעל למ"מ או הסמ"פ. זו הבחירה של הר-זהב, אבל היא גורמת לכך שהתמונה איננה שלמה. כפי שציינתי כבר, הר-זהב איננו מציין במקורות מסמכים ותמלול דיונים בדרגים הצבאיים השונים, והוא גם בחר שלא לראיין את הדרגים הללו. מכיוון שכך זו היסטוריה המסופרת מזווית חשובה ביותר, אך מוגבלת. כך למשל יכול ניצן פלדמן שהיה תצפיתן בכרכום ב-26 בפברואר 1998 לתאר את התרחשויות לאחר נפילת פצצת המרגמה הקטלנית ליד עמדת התצפית, כך: "פלדמן חיכה ליד החמ"ל, המקום שאליו פינו את הגופות, כשהסמג"ד של גדוד רתם - מפקד כוח החילוץ שמיהר לעשות את הדרך שבין זרעית לכרכום - דרש ממנו לחזור לעמדה שלו. "אתה תצפיתן מקצועי", הוא אמר לו. "אז תעלה לתצפית". הסמג"ד [מידע אישי] לא זוכר את הדברים בדיוק כך [אם כי רוח הדברים מוכרת]. התבססות על זיכרונות של 20 שנים ויותר בכתיבה היסטוריה היא תמיד בעייתית, אבל מעניקה פן אישי יותר. גם הטענה שמ"מ ומ"כ משפיעים יותר ממח"ט איננה נכונה. בתחילתו של דבר, ההחלטות המערכתיות המשפיעות אינן נקבעות על ידי המ"מ. גם האירועים המשפיעים על היציאה מלבנון, אליבא דהר-זהב, 'אסון המסוקים', 'אסון השייטת' ו'הפצמ"ר ששינה את המזרח התיכון' לא היו בשליטת המ"מ, אם כי גם לא בשליטת ראש הממשלה והרמטכ"ל. בינתיים לקריאת הביוגרפיה של דרג הביניים - המג"דים והמח"טים - יש את 'מלחמה ללא אות' המרתקת והחשוב של משה (צ'יקו) תמיר.
