אדם מהישוב כמוני שאיננו מעמיק בסוגת הבלשים השכלתניים כדוגמת המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון ב'ידידי מגרה' או הרקול פוארו של אגתה כריסטי ב'רצח באוריינט אקספרס', איננו מכיר את הגנאלוגיה של סוגה זו. לשושלת הבלשים והבלשיות [אגב, למי שרוצה לקרוא אודות בלשיות מומלץ לעיין בפרק 44 בספרה של נעה מנהיים הרשת התרבותית, שבהקדם נסקור אותו] מפצחי התעלומות בשכלם ולא בכוחם, תוך התלבטות, מבוכה, טעויות ויראת כבוד [וגם שתיית יין, קפה או תה], יש, כך מסתבר, עוד אב קדום - משינה. כנראה שלא שמעתם עליו [גם אני לא עד אתמול] אבל מסתבר שזהו אחד משני גיבורי 'הזקן החביב מבטיניול' של אמיל גבוריו (נהר ספרים, 2019 [תרגמה מצרפתית אביבה ברק-הומי]).
המספר, סטודנט לרפואה על סף סיום הכשרתו, מגלה שהשכן החביב, אך המסתורי, מר משינה, הוא מפקח במשטרת פריז, כנראה במדור לפשעים קשים. הוא מצטרף לשכן בפענוח מקרה רצח אכזרי שמתרחש בבטיניול שברובע השבעה עשר של פריז. לפני כמה שנים המליץ שגיא כהן לאכול שם כמו הפריזאים, אבל כעת [בעלילה] מוטל זקן על הרצפה וגרונו משוסע, ובדם שזרם נראה שכתב חלק משם הרוצח. המספר חש צורך לסייע בחקירה, ומעשיו מקדמים אותה, ומר משינה לוקח אותו בדרכו לפענוחה ומדגים בפניו מהלכי חקירה וחשיבה. האם האדם שהודה מיד ברצח, הוא אכן הרוצח? האם צריך, כפי שזעק אלכסנדר דיומא, לחפש את האישה - Cherchez la femme? ברור. גם אשתו של משינה תורמת למאמץ הבלשי וגם בקבוק יין, ארוחה טובה, טבק הרחה [יותר נכון הקופסה], כי הרי בבלש פריזאי מדובר.
