רק כאשר נכנסתי למרשתת, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, הבנתי ש'עולם המכשפות' (עם עובד, 1983 [תרגמה דורית לנדס] שכתבה אנדרה נורטון ב-1963, התנפח למפלצת או לעולם שלם, ולדורי דורות של גיבורים, ולערמות של ספרים ולסדרות של ספרים. כרגיל, לבושתי, לא הכרתי את נורטון. היא נקנתה כחלק מהמאמץ לקרוא סופרות מדע בדיוני. את לה-גוין ו'על הסף' שלה קראתי לפני שהחלטתי במודע לקרוא סופרות. אבל בחודשיים האחרונים קראתי גם את אן מק'קפרי ו'הספינה המזמרת'; ואת אוקטביה באטלר ו'זרע פרא'. עולם המכשפות, שיצרה נורטון, הוא יותר פנטזיה ממדע בדיוני 'הארדקור'. זה עולם בדיוני, אגדתי, עם יצורים משונים, עמים וארצות מוזרים, אך גם עם קשר לעולם "שלנו", בדמות גיבור הסיפור, סיימון טרגארת, איש צבא אמריקני שנמלט על חייו דרך שער עתיק בין העולמות והממדים.
כאן לא צדים מכשפות, אלא הן מנהיגות את העם העתיק 'אסטקרפ' במאבק כנגד האופל המתפשט, המשתלט והמשחית את הארצות, הערים והאנשים. סיימון ואחרים יוצאים להציל את הצד הטוב של העולם. קריאה בספר העלתה במוחי שתי מחשבות. הראשון, הוא תפקיד הנשים בעלילה. מעניקות השם לספר, המכשפות, הן שושלת עתיקה ושלטו פעם על שטחים נרחבים מהעולם, אך מעמדן ועצמתן נחלשת, והעמים שמסביב חוששים מנשים חזקות ומסתוריות. במאבק עומדים לצידן עמים קטנים ואזוטריים. אחד מהם, נושאי הבזים - "הבזיירים" הם בכלל שונאי נשים. בנוסף, המכשפות שומרות את כוחן כל עוד הן שומרות בסוד את שמן וכנראה גם תומתן. לא הצלחתי להבין האם מסר פמיניסטי לפנינו או לאו.
