על מלחמת יום הכיפורים נכתבו ספרים רבים. כבר אמרתי וכתבתי זאת פעמים אחדות כאן. רק אתמול פרסמתי פוסט המציג כמה מהם - מה אנחנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה כחנו, מה גבורתנו - ובתוכו שלחתי אתכם לפוסט נוסף שבו רכזתי ספרים נוספים שקראתי אודות המלחמה באוקטובר 1973 - כמו כל שנה בסתיו. והנה עוד ספר שקראתי זה עתה - 'צליחה 60 שעות באוקטובר 1973' שכתב עמירם אזוב (דביר 2011). אזוב חוקר היסטוריה איש משמר העמק, שאף כתב ספר על קרבות הקיבוץ ב-1948 ['משמר העמק לא תיפול!'], חקר שנים רבות את חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים במסגרת המחלקה להיסטוריה של צה"ל. מחקריו אלה לא יצאו עדיין לציבור, אם כי הם נמצאים בארכיון צה"ל ומצוטטים במחקרים וספרים שפורסמו על הקרבות בתעלה [למשל, חמוטל ומכשיר לא בידינו]. הוצאת הספר גררה סכסוך נוקב בין המחלקה להיסטוריה לאזוב, אבל מכיוון שלא הייתי חלק ממנה אז, והזמן חלף, וגם גילוי נאות - אני מכיר את אזוב ועובד עם מחקריו במחלקה, נדרש היה שאקרא סוף סוף את הספר שזכה לפופולריות רבה בתוך שיטפון הפרסומים.
ולגופו של עניין. אזוב מתאר בתנופה את מהלך הצליחה של תעלת סואץ על ידי כוחות פיקוד הדרום בהובלת אוגדה 143 בהנהגת אריק שרון. היה זה ברפלקס של צה"ל לעבור להתקפה ולצלוח את התעלה. כך למשל במשחק המלחמה 'צבוע' שנערך במאי 1971, ששיקף את דעתו של שרון אלוף פיקוד הדרום, תוכננה צליחה עוד בטרם הכרעת הכוחות המצרים בגדה המזרחית של התעלה. המהלומה הפיזית והמורלית שספג צה"ל בימי הפתיחה של המלחמה, הובילו את הרמטכ"ל להחלטה שיש לעבור ב-9 באוקטובר למגננה בחזית הדרום ולמתקפה ברמת הגולן, ולבחון את העיתוי והמקום הנכון לצלוח. הרמטכ"ל מהרהר במשך הימים הבאים האם הצליחה אפשרית והאם היא תתרום להישג מדיני. מנגד, שרון וגם מפקדי החזית בר-לב וגונן חושבים שיש לצלוח. אמנם נדרשים מאמצים לרסן את שרון על מנת לתכנן ולהפעיל את כוחות הפיקוד כמערכת, וכן להכין את האמצעי הצליחה, שעל פי אזוב לא היו מוכנים וזמינים עד 13 באוקטובר. אם ב-12 באוקטובר היו הרמטכ"ל וסגנו קרובים להמלצה לא לצלוח, הגיעה 'ידיעת הזהב' במהלך ישיבת הממשלה בצהרי אותו היום. ראש המוסד בישר שהמצרים מתכוונים סוף-סוף להמשיך ולתקוף. עניין זה קבע את עיתוי הצליחה לאחר התקפה המצרית ב-14 באוקטובר ולפגיעה הקשה בכוחות השריון שלהם.
