עונת הנדידה

שער ספרו של רות - 'יהודים נודדים'

זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,

מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,

הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,

תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?

ביאליק בשירו 'אל הציפור' שולח אותה לתור את ארץ ישראל, וחושש מפני הרעות שצפויות לו ולעם ישראל בנדידה לשם; ואילו יוזף רות בספרו 'יהודים נודדים' (סמטאות, 2011, מגרמנית יונתן ניראד) שב ליהודים הגולים זה 2000 שנה באירופה רגע אחרי מלחמת העולם הראשונה ודקה לפני שישחט השוחט וגם קבריהם ייעלמו: "ליהודי מזרח-אירופה אין מולדת בשום מקום, אך קבריהם מצוים בכל בית קברות." [עמ' 24].

רות יהודי שנולד ב-1894 בברודי אשר בגליציה, שירת במלחמה הגדולה בצבא האוסטרו-הונגרי, ולאחריה היה לעיתונאי בווינה ובברלין. בנדודיו באירופה כתב רומנים ונובלות. מהן שתורגמו לעברית קראתי את 'אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי' (תשע נשמות, 2017. תרגמו שירה מרון ומרט וינטראוב.); 'תותים' (תשע נשמות, 2018 תרגום שירה מרון); וגם את 'אגדת השתיין הקדוש' (סמטאות, 2012, תרגום אהוד אלכסנדר אבנר). רות האלכוהוליסט, היה ידידו ואולי גם בן חסותו של שטפן צוויג כפי שתיאר יפה פולקר ויידרמן ב'אוסטנדה'. ספרו אודות האמנים והסופרים היהודים הבורחים מבשורה אל עיירת החוף הבלגית. גם רות אתם. גולה, חולה ועני נפטר ב-1939 בפריז.

רות אמנם כן יוצא למסעות אל מזרח אירופה. שם בעירות הנידחות שביקר בהן רות חיו כפי שכתב ב'תותים': "שלושת אלפים מהם היו מעורערים בנפשם, אף על פי שלא היו סכנה לסביבתם" אותם בעלי "המקצוע המשונה ביותר הוא מקצוע הבטלן היהודי ממזרח-אירופה, הליצן, המטורף, הפילוסוף ומספר הסיפורים"['יהודים נודדים', עמ' 66], אבל הם ידעו ש"מדובר בתחושה היסטורית הניזונה מן הניסיון, ולפיה היהודים הם הקורבנות הראשונים של כל מרחצי הדמים שבהיסטוריה העולמית."[שם, עמ' 25]. פרק מוקדש ל'שטטאל', העיירה היהודית ולטיפוסים היהודים ולמאבק ההישרדות שלהם. תיאורו איננו מפורט וממוקד כמו של בני מר אודות 'סמוצ'ה' רחוב יהודי בוורשה (מאגנס ובית שלום עליכם, 2019); ואיננו דידקטי כמו של סוּבּוֹטין במחקרו הדמוגרפי הקפדני על יהודי תחום המושב - 'בתחום מושבם של היהודים' (קדימה, 2020), אך הוא ציורי ובוחן כליות ומוח גם אם לא חריף כמו שכתב "הגוי" הצרפתי לונדר שיצא גם הוא באותה התקופה לתור אחר היהודים ונדודיהם וכתב על כך ב'היהודי הנודד הגיע' (נהר ספרים, 2008, תרגום מיכל אילן), לדוגמה: "והנה הם כאן, היהודים סוג ב, נאמנים עדיין למשה, הם דחו את הונגריה וזו דחתה אותם בתורה. וכיוון שגופם נמצא כאן, לאן פרחה נשמתם? לעבר רבני הפלא, הרבי המכשף, עושה הניסים. הרבנים האלה הם שגרמו להם להיות מה שהנם כיום. הם שמנעו מהם להיטמע או להגר." [היהודי הנודד הגיע, עמ' 54].

רות גם יוצא אל ארצות מערב אירופה, אליהן נמלטים מקווים לטוב אותם היהודים שם הם נתקלים גם בתקנות המדינות ובבירוקרטיה העושה לדחותם, וגם בצנינים של היהודים 'הקודמים' הוותיקים מזי דורות וגם את אלו זה מכבר הגרו, כפי שהפליאו אורי זוהר ואריק אינשטיין לתאר. מבטו מופנה לתקוות וקושי ההגירה לארצות הברית: "לא מאמריקה הוא פוחד, אלא מהאוקיינוס. הוא רגיל לתור ארצות רחבות ידיים, אבל אינו רגיל לשוט על פני ימים. לפנים, כשנאלצו אבותיו לחצות את ים סוף, אירע נס והמים נבקעו. אם בין היהודי לבין ארץ מולדתו מפריד אוקיינוס, הרי שנצח-נצחיים מפריד בין השניים."[עמ' 130]. רות בוחר באופטימיות מסויימת וגם בחשש במצב יהודי ברית המועצות שזה עתה בקעה מהמהפכה: "מובן שהחירות הפתאומית שנתנה להם [ליהודים] מעוררת פה ושם אנטישמיות חריפה, גם אם שקטה [...]ודאי שמתעורר לחיים [...] האינסטינקט העתיק, המכוער, שהוזן באופן מלאכותי. אבל בעוד שהאינסטינקט [האנטישמי] הזה נהפך במערב ל"מדע", וצימאון הדם נהפך שם ל"גישה פוליטית", הרי שברוסיה האנטישמיות נחשבת לחרפה."[עמ' 152].

עניין רב יש בדיונו על מצבה של 'האומה' היהודית בעידן התפוררות האימפריה האוסטרו-הונגרית ופריחת הלאומיות: "כל אומה הכפופה לשלטון האוסטרי-הונגרי הסתמכה במאבקה על 'אדמה' כלשהי ששייכת לה. רק היהודים לא יכלו להסתמך במאבקם על אדמה משלהם [...] בגליציה לא היו רוב היהודים לא פולנים ולא רותנים. אך האנטישמיות פרחה הן בקרב הגרמנים והן בקרב הצ'כים, הן בקרב הפולנים והן בקרב הרותנים, [...]. לפי הפתגם הידוע, כששניים רבים, השלישי מנצח. היהודים הפריכו הפתגם הזה. הם היו השלישי שמפסיד תמיד."[עמ' 30]. הניסיון להפוך ללאום ולחיות כ'אוטונומיה לאומית' באירופה, טוען רות, הוא בעייתי. כך הוא גם מצביע על הקשיים הצפויים בארץ ישראל ועל המאבק הבלתי נמנע עם ערבי הארץ: "אין ספק שהערבים היו צריכים לשמוח בכבישים החדשים, אולם האינסטינקט של איש הטבע מתקומם בצדק נגד הפלישה של הציוויליזציה האנגלו-סקסית בשם רעיון התחייה הלאומית. ליהודים יש זכות להתיישב בפלסטינה לא מפני שהגיעו מהארץ הזו, אלא מפני ששום מדינה אחרת לא חפצה בהם."[עמ' 33], ובסופו של דבר: "ההגירה של יהודים צעירים לפלסטינה תדמה תמיד למעין מסע צלב יהודי, שכן למרבה הצער המהגרים היהודים גם יורים."[שם]. הפסימיות לגורלם של היהודים, ובעיקר הגרמנים, מתעצמת בהקדמה שכתב רות למהדורה שהייתה אמורה לצאת בשנת 1937. הוא רואה את הסכנה ליהודים מ"'משפחת העמים האירופאית'. [...] שמא מותר לי להקנות נימוסים טובים יותר רק לכורת הראשים השחור, אך לא לכורת הראשים הלבן?"[עמ' 181]. אין תקווה, מסיים רות בפסימיות עמוקה: "היהודים הדתיים יכולים להתנחם באמונתם בחסדי שמיים. אשר לאחרים, לא נותר להם אלא הפתגם הלטיני - "vae victis", "אבוי למנוצחים"."[עמ' 182].

מבט מפוקח על יהודים רגע לפני החורבן, ההשמדה, הנדידה והתקומה. מומלץ ביותר.

עד החטוף האחרון

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,

מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי -

אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה

בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.