כבר כתבתי, לא מזמן, כאשר סקרתי את ספרו של רג'א שחאדה - הדרך השלישית, שלדעתי אי הכרת הצד השני היא גורם משפיע ביותר בתקיעות היחסים שלנו עם אויבנו. לטוב ולרע, כל אחד הטוב והרע שלו. אבל אי הבנת השפה והתרבות, ובכלל זאת הספרות היא מכשול, משני הצדדים. הנה אני, אדם שלא קורא ערבית, שלא לדבר על שפות נוספות במזרח התיכון, וקרא בשנה האחרונה רק ספר אחד שכתב פלסטיני, ואף ספר של כותבי ערבית, תורכית או פרסית ועוד מטיף בשער להכרת תרבות הצד השני [די חוצפה, לא? אולי תמליצו על ספרות ערבית, פלסטינית, פרסית מתורגמת לעברית? תודה]. בכל מקרה לא מזמן אספתי באחת מספריות הרכבת את 'סכסוך ערב-ישראל בראי הספרות הערבית' (מכון ון ליר בירושלים, 1975).
ספרון זה מכיל שלוש הרצאות או מאמרים העוסקים בבחינת הסכסוך בראי הספרות הערבית עד ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. המאמר הפותח או הקדמה הוא של יהושפט הרכבי. הרכבי שהיה ראש אמ"ן, ולאחר מכן פרופסור למדעי מדינה [חתן פרס ישראל 1982] מצביע על ריבוי הכתיבה הערבית על הסכסוך לעומת המיעוט שנכתב בכברית על הנושא. הדבר נובע לדעתו מ'הגירוי שבהצלחות הישראליות עד 1973. הסופרים הערבים חשו צורך להסביר את כשלונות עמיהם ולהפיק לקחים לעתיד, להפיץ ידע על הסכסוך, כדי לגייס את העמים הערבים למאבק ולנטוע אמונה שאכן סוף הערבים לגבור'. הוא סוקר בקצרה את השלבים בכתיבה המושפעים מהמלחמות, וכן את מכוני המחקר הפלסטינים שנוסדו בשנות השישים: 'המרכז למחקרים' שייסד אש"ף ב-1965; ואת 'המכון ללימודים פלסטינים' שנוסד גם הוא בבירות.
המאמר השני נושא את השם הארוך: 'ההיסטוריוגרפיה הערבית-פלסטינית כמקור היסטורי להכרת המאבק הערבי-פלסטיני שלפני 1948' נכתב על ידי חוקר התנועה הפלסטינית וראשית הלאומיות הפלסטינית יהושע פורת [נפטר לפני חודש]. פורת סוקר את הכתיבה הפלסטינית אודות התרחשויות בתקופת המנדט הבריטי. הוא מבדיל בין ספרות 'הצדקה הפלסטינית' לבין חיבורים שבהם ניסו המחברים לתאר את שאירע ולהסביר את התפתחויות. חלקה ספרות מחקרית וחלקה ספרות אוטוביוגרפית, שלעתים מעורבת בכתיבה היסטורית מקיפה יותר. פורת סוקר את הכתבים העיקרים ובוחן את תרומתם האפשרית לחקר ההיסטוריה של התקופה וכן את השינויים והגוונים בכתיבה פלסטינית בסוגה זו.
