אני מודאג ועצוב לא רק מהמצב שלנו, לא רק מהקרע הפנימי שמפרק את החברה הישראלית, וכמובן לא רק, למרות שזה העיקרי מבחינתי כיום, מאי החזרתם של כל החטופים מהשבעה באוקטובר, אלא גם מכמות נפגעי הנפש - טראומה ופוסט טראומה שתהיה עצומה לאחר, שאולי, תסיים המלחמה הנוכחית. כפי שיהודה עמיחי כתב ב'אֶל מָלֵא רַחֲמִים': "אֶל מָלֵא רַחֲמִים, / אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ. / אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר / וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים, / אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת, / יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים." - רחמים לא יהיו כאן.
אני לא מומחה או מבין בתחום וכרגיל אני נמלט אל הספרים ואל הקריאה. כבר כתבתי על כמה מהם בעבר, כמו 'הלם קרב - מי רואה את הלוחם הזה?' של שלמה ולדמן (סגול, 2021) על לוחמי סיירת שקד של סוף שנות השישים ומלחמת יום הכיפורים, הוא לטעמי, חובה לכל מי שקרוב למלחמה ולקרב, ללוחמים, ולמשפחות לא רק של סיירת שקד, ולאנשי משרד הביטחון ואולי לכל מי ששייך לחברה הישראלית; וגם על ספרו של סבסטיאן ג'ונגר (Sebastian Junger) ששואל מהו שבט? מה המשמעות של חיים בשבט? והוא חושב שמדובר באנשים שאנחנו מחוברים אליהם ומחויבים בחיינו אתם ועבורם. בעבר השבטים האינדיאנים והדומים, וכיום זו פלוגת הלוחמים, וזה הכוח שמגן על נפשם של הלוחמים, לפחות עד שהשבט מתפרק. הוא כתב על כך בספר קצר ומרוכז - “Tribe: On Homecoming and Belonging” (4th Estate, 2016).
חלק מהספרים האישיים שנכתבים בעקבות השתתפות במלחמות, אולי רובם, נכתבו כחלק מתהליך ריפוי אישי. שתי דוגמות ממה שקראתי במהלך השנים האחרונות בספרי מלחמת יום הכיפורים, וכבר כתבתי עליהם: אחי-עמוס (מיכאל הרשקוביץ) לחם עם גדוד 100 של אהוד ברק בחווה הסינית ונפשו נשארה בחולות סיני. בספר 'מראה סדוקה - מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו של לוחם הלום-קרב מהחווה הסינית' הוא מתאר את שרותו הסדיר, וגם את המלחמה. חלקו האמיץ של הספר עוסק בהכרה המאוחרת בפגיעה הפוסט טראומטית והטיפול המתמשך [וגם המאבק במשרד הביטחון להכרה בנכות]; הספר השני הוא של האמן יורם קופרמינץ - 'אוקטובר יומן מלחמה'. קופרמינץ מתאר במילים ובמשפטים קטועים את קורותיו. תחושת הבדידות בשדה הקרב, ללא אנשים מוכרים הוא מחפש שותפים - קשר לא ידוע ונהג מזדמן, אימת ההפצצות ופחד המוות ב"חצר", אובדן תחושת הזמן ואובדן החמלה, ההשפעות הפיזיות והנפשיות של המלחמה מתוארים ללא כחל ושרק וללא פילטרים.
ספר שממתין מלפני אוקטובר לסקירה הוא ספרו של מפקד מוצב תל סאקי מנחם אנסבכר -'רסיס ממגש הכסף' (מדיה 10, מהדורה שלישית, 2021). התל הוא מוקדי המורשת של מלחמת יום הכיפורים ובשנים האחרונות זכה לגילוי מחדש כאתר זיכרון לקרב גבורה של מנחם ואנשיו ושל אנשי השריון שלחמו בסביבתו. הקרב מתואר בספר, אבל זה איננו העיקר שבו. מה שעומד במרכזו הוא פגישות הטיפוליות שמנחם עובר ומתאר בקפדנות. הטיפול הנפשי בפוסט טראומה שבה לקה ואותה הדחיק שנים מתואר בפירוט ובעיקר בגילוי לב. לקח למנחם 25 שנים להודות בפני עצמו שהוא סובל בנפשו בעקבות המלחמה, וגם תוך כדי הטיפול הוא ממשיך להתעקש עם עצמו ובדבריו אל המטפלת, עד הקבלה והדרך להתמודדות. זה ספר חשוב ביותר, ואני חושב שרצוי מאוד שייקרא על ידי השבים מקרבות 'חרבות ברזל'.
