קינקאס שואג המים מת פעם אחת, אולי שתיים ואולי שלוש פעמים, אולי יותר ואולי פחות. מתי אתה מת מהלך ומתי אתה חי מת? ואולי גם מי המשפחה האמתית שלך ומי החברים? אלו השאלות ששואל ז'ורז' אמאדו ב'מותו ומותו של קינקאס-שואג-המים' (זמורה ביתן, 1990 [תרגמה מרים טבעון] ויש גם איורים של פלוריאנו טישירה). אמאדו הסופר איש סלוודור דה באיה, קומוניסט שחלק מחייו נרדף וגלה מברזיל, הוא הסופר המפורסם והאהוב ביותר מבין סופרי ברזיל [כך לפחות כתוב בויקיפדיה, ואני לא קורא פורטוגזית]. גם אם נולד לבעל מטעי קקאו, תיאר בספריו את חיי תושביה העניים, השחורים והמולאטים של באיה, את האמונות, את הפולקלור, את העוני, הקושי, ואת הטיפוסים האמתיים והאגדיים.
"זוהי העיר שלי, ובכל הערים הרבות שבהן הייתי, שבתי וראיתי אותה בפרט אחד של יופי. אין כמוה, כה דחוסה ושמנונית. אין כמוה, כדי לחיות בה. בה רוצה אני למות, בבוא היום. כדי לחוש במשב הרוח שבא מן הים, לשמוע לעת לילה את התופים ואת שיריהם של הספנים. העיר באיה, ניצבת עלי הר, מוקפת בים" [הציטוט ממאמרו של משה גלעד, סלוודור דה באיה בעקבות ז'ורז' אמאדו, באתר מסע אחר]
אחד מאותם הטיפוסים הוא קינקאס שכשאנחנו פוגשים אותו הוא כבר מת. אבל די מהר מסתבר לנו שכבר נחלץ משיני המוות בעבר. הוא היה דמות הבורגני הטוב - "ז'ואקים סואריס-דה-קוניה המכובד משכבר הימים, בן למשפחה טובה, פקיד למופת במשרד מס ההכנסה, בעל צעד מדוד, פרצוף מגולח למשעי..." עד שיום אחד נמלט מ'חיק המוות' חצה את הסטיקס בחזרה לחיים, נטש את משפחתו והפך לקינקאס מאנשי באיה, השותים, העורגים, המהמרים והשורדים. והנה הוא מת שוב, ומשפחתו מנסה מלבישה אותו שוב כז'ואקים. חבריו נאספים ומגלים שלא מת כמו שצריך, והוא חי(?) או לא מת כמו שצריך ולוקחים אותו לסיבוב קאשאסה אחרון ולשייט אחרון והתניית אהבה אחרונה עם ימאנז'ה.
