לא קיימתי את שהבטחתי. יש הרבה הבטחות שכאלה, אבל מכיוון שאנחנו בבלוג שעוסק בספרות ולא בהתפתחות עצמית, בהעצמה אישית או בזוגיות, הרי הבטחתי לעצמי שנקרא יותר ספרות ישראלית בשנה העברית שעוד כמה צעדים תסתיים, ולא עמדתי בכך. בשנה שעברה שעברה ניצלתי את הסגרים לקרוא מעט יותר ספרות מקור, בעיקר זו שנכתבה על ידי נשים. אבל השנה בכלל אני קורא פחות וסוקר עוד פחות, ולא הקפדתי לקיים גם הבטחות קריאה נוספות, כמו לקרוא יותר באנגלית ומדע בדיוני שנכתב על ידי נשים. זה לא שקראתי ספרים שנכתבו על ידי כותבי עברית, אבל ברובם הם היו ספרי עיון או מלחמה רחמנא ליצן ואותם נוהגים במקומותינו לסכם בסוף השנה הלועזית. אז מה קראתי בכל זאת מספרות המקור? מעט ודי אקלקטי הייתי אומר.
קראתי את הספר הנהדר והנורא של אביגדור דגן - ליצני החצר, על ניצולי השואה והאם באמת ניתן להינצל מהתופת הבלתי נתפסת. דגן הוא מהמספרים האנושיים ביותר שקראתי. ספר צבעוני, רועש ורב-גווני העוסק גם הוא בנשמות נמלטות אך ממקום אחר שממנו נמלטות נשמות הליצנים של דגן, הוא ספרו של דרור שגב - אין לי מספיק מילים בגוף. שגב כותב על מוזיקה, פיסול, אהבה, גוף, התמכרויות וגם על חומוס, אך בעיקר בייסורי הנפש. רומן התבגרות נוסטלגי ואולי אפילו נאיבי הוא ספרו היפה של מרדכי בר-און - אנדריאה. בר-און שנפטר השנה העלה את ילדותו בראשון לציון בתקופת המנדט ומלחמת העולם השנייה בספר העדין הזה. סיפורים משטוקהולם מספרת עלית קרפ בספרה אווזים - רשמי מסע בשוודיה. רשמי המסע של קרפ אינם רק פיזיים, חזותיים וחושיים, אלא, בעיקר, תחושתיים, אסוציאטיביים ואולי גם מדומיינים. דומה כי הכיוון הוא מהמדומיין למציאותי ככול שהסיפורים הנפרדים והכתיבה הממוארת המסאית מתקדמת במעלה הספר.
היו שני ספרי מתח או כמעט מתח שקיבלתי מהמחברים. האיראנים בפריז של איש המוסד שנכשל, כשל וכמעט הביא אותנו למלחמה יהודה גיל. סיפור ריגול כמעט טכני ולימודי של שיטות הפעולה של המוסד אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת. מעניין רק בגלל המחבר. ספר יותר מותח ויותר מקומי הוא המחוז הדרומי של יגאל צור. רוצח סדרתי בנתיבות. חבורת חוקרים שנקבצו משולי תחנת מחוז דרום יוצאים לחפש מי אנס ורצח נערה ברה ותמה בעיירה המיסטית ובה האוכלוסייה המגוונת ומסתגרת.
