"הכיכרות הגדולות והתעלות דממו זה ימים ארוכים בדממת המוות שירדה עליהן. הסירות שבעונה זו של השנה שטו אל הלידוֹ וממנו עמוסות דוכסיות ומיליונריות ורקדניות בלט ומאהבים צעירים בשכר נעו עכשיו הלוך ושוב ריקות להוציא כמה סבלים ומלצרים ומשרתי חוף בגיל העמידה או קשישים. זו היתה דממה מוזרה ומפחידה בוונציה ביולי, כמו ההַס שלפני רעש אדמה או התפרצות הר געש." תמונה הפתיחה של הסיפור, הנובלה - 'מוות במונטה קרלו' שכתב לואיס ברומפילד (נהר ספרים, 2018 [תרגמה צילה אלעזר]) דומה שנלקחה מימי הקורונה של סוף חורף ותחילת אביב 2020. לא מעט תמונות וסרטונים שצולמו מעל באמצעות רחפנים מראים את ונציה ומקומות רבים שבדרך כלל הומים בעולם ריקים ושקטים. אבל ברומפילד מספר על הימלטות כתוצאה ממגפה אחרת, מגפה תוצרת אדם, מלחמת העולם השנייה.
ברומפילד סופר אמריקני, במובן ארה"ב, שכמו רבים מהם חיי בשנות העשרים והשלושים חיי בצרפת ובפריז, לפני שהמציא את עצמו מחדש כחקלאי ומטיף אקולוגי באוהיו. בנובלה הוא מתאר שתי נשים עשירות הנמלטות מפריז ומוונציה בתחילתה של מלחמת העולם השנייה. יוענה גונן טוענת ש"אף שעיצוב הדמויות שטחי, זו יצירה מותחת המזכירה סרט הוליוודי ישן". אני לא ראיתי הרבה סרטי הוליווד ישנה, לכן זה לא הזכיר לי אותם, אבל כן עוסקת הנובלה באדם תחת לחץ שממנו הוא מתקלף, או במקרה הזה, היא מתקלפת מהאיפור ומהמסיכות. שתי הנשים יורשות ממון שהושג באמצעות ניצול, תככים בינלאומיים ושקרים. האחת בריטית זקנה מנסה לנצל אותו לטובת האחרים, וכך כשהיא נמלטת מפריז, היא אוספת לרולס-רויס פליטים וגם עז בדרכה למונטה קרלו.
