שאלה מעניינת ואולי גם חשובה, לפחות עבורי, היא מה הוא ספר טוב. מה הם המדדים בקביעת ה'טובות': האם הנושא? אופן הכתיבה? בניית הדמויות? אולי גם המסר? אין לי מושג. אני מניח שזה שלא למדתי ספרות [הייתי בשיעורים בתיכון, אבל בין להיות ובין ללמוד יש פער], הוביל לכך שאין לי כלים מקצועיים לשפוט מה הוא ספר טוב, למעט התחושות הפרטיות המגובות בכמות. לכן, רק עם הניסיון המעשי, כלומר הניסיון שנלמד מקריאה בלבד, אני יכול לקבוע לעצמי ש'תרועה לראנקאס' שכתב מנואל סקורסה (דורה, 1975 [תרגם יוסף דיין]) הוא בין הטובים, אם לא הטוב, מתוך קרוב ל-130 ספרים שקראתי מתחילת השנה [או שאולי הכמות לא מאפשרת לברור את האיכות?]. נדמה שכדאי להסתפק בדברים שנכתבו על הצד האחורי של העטיפה: "מטרה חברתית, פיוטיות ודמיון חברו יחד כדי ליצור ספר מופת זה". אני מסכים.
סקורסה, סופר, משורר ואקטיביסט פרואני שנהרג בתאונת מטוס (ליד מדריד ב-1983), כתב את 'תרועה לראנקאס' כחלק מסדרת הספרים 'המלחמה השקטה' [או אולי המושתקת? איך מתרגמים La Guerra Silenciosa] שכתב במהלך שנות ה-70. הספר מתאר את השמדת קהילת ראנקאס באנדים התיכוניים בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת על ידי משמר הסער הפרואני שפעל ככלי בידי השלטון, בעלי ההון, בעלי האחוזות וחברת המכרות האמריקנית "סרו דה פאסקו". זו לא רק שמנצלת את עובדיה, ומרעילה את הסביבה, חשקה להקים 'מחלקת צאן' וזאת באמצעות השתלטות וגידור אדמות.
