בשדות הקרב והחינוך - רשומה אורחת

מדי פעם אני מארח כאן קוראים נוספים שמספרים לנו מה קראו. לא רק קיבוץ של המלצות לקראת סיומה של השנה, אלא רשומה מלאה ומסקרנת. סא"ל (במיל') ד"ר דותן דרוק הוא כבר חבר כבוד ברשומות האורחות והפעם הוא סוקר את ספרו של גדעון טרן 'נתנה תוקף, בשדות הזיכרון' (2022). השנה, כך אני מעריך, יפורסמו ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים מסוגות שונות. ביניהם גם זיכרונות ותובנות מהמלחמה ומהחיים לפני ואחריה. כזה הוא ספרו של טרן כפי שהוא עולה בסקירתו של דרוק.

את גדעון טרן הכרתי כשניהל את החטיבה העליונה בבית הספר הריאלי ואני מ"פ בפנימייה הצבאית בחיפה, המגיע מדי פעם להתייעצות בנוגע לאחד החניכים ולסוגיות של חינוך ומנהיגות. שמעתי מעט אודותיו, על שרותו הצבאי והיכן היה ועל מי פיקד. באחת הפעמים, שוחח גדעון עם חניכי הפנימייה הצבאית על חוויותיו האישיות מהלחימה במלחמת יום הכיפורים, זו הייתה שיחה עמוקה, רגשית, מקצועית, מנהיגותית.

לאורך השנים נפגשנו לא מעט, בעיקר סביב האזכרה לדניאל הרוש, חניך הפלוגה שלי בפנימייה הצבאית, אשר נרצח בפיגוע בקו 37 בחיפה בשנת 2003. גדעון תמיד היה שם, מאז הפיגוע, נוגע באנשים שסביבו, איש חינוך, מנהיג, מפקד שכזה. מדי פעם אני קורא את שהוא כותב בדף הפייסבוק שלו, על חינוך, על אנשים. לפני כמה שנים שיתף את מחשבותיו על הקרבות במלחמה ההיא, חורף שנת 1973 ועל הביקור שערכו הוא וחבריו באזורי הקרבות. לפני זמן מה פרסם שכתב ספר: "נתנה תוקף, בשדות הזיכרון", מיד ביקשתי לקרוא.

גדעון מוביל את הקורא בדרכי חייו, מכיר לנו את משפחתו ודרך עלייתם לארץ ישראל ומכאן ניתן להבין את היסודות מהם נבנה כאדם, כלוחם, כמפקד וכאיש חינוך. במחצית השנייה של הספר הוא מוביל אותנו דרך התגייסותו לחיל השריון, המסלול, קורס מפקדי טנקים (קמ"ט) וקורס קציני שריון (קק"ש). תוך כדי הסיפורים הוא מציין לרגע את שעתיד לקרות, את נפילתם של לוחמים ומפקדים המוזכרים בפרקי חייו הצבאיים. לדוגמה, בעמ' 57 כתב: "אהבתי את האנשים ואת האווירה ששררה אצלנו בפלוגה, 12 מלוחמיה נפלו במהלך המלחמה, גיבורים אחד-אחד". מעט לפני סיום קורס קציני שריון פורצת מלחמת יום הכיפורים. גדעון מוביל את הקורא בשבילי הקרבות, תוך שהוא מזכיר מי מחבריו לקורס, להכשרה שקדמה לו, לספסל הלימודים, לשבט בצופים, נהרג, מתי ואיך. הכאוטיות של שדה הקרב ממש בוקעת מתוך הסיפורים ועמה רוח הלחימה של הלוחמים והמפקדים, שממשיכים להילחם, למרות הקושי העצום, הנפגעים מימין ומשמאל, לא מוותרים.

קול קריאותיהם לסיוע של אנשי המעוזים ממש נשמע מדפי הספר, "ככל שהתקרבנו לתעלה שמעתי יותר ויותר ברשת הקשר את זעקות של המעוזים – למה אתם לא באים לחלץ אותנו?...עולים עלינו...שורפים אותנו...כולם במעוז נהרגו, מה לעשות?...קריאות נואשות וקורעות לב מילאו את רשת הקשר. זה בלתי נתפס" (עמ' 65). גדעון וחבריו לכוח לפידות, מג"ד קק"ש הקודם שארגן כוח ופיקוד עליו במלחמה, מתקדמים לעבר המעוזים וטילי סאגר – כדורי אש אדומים, נורים לעברם, שני טנקים נפגעים, הכוח נבלם. זמן מה אחר-כך מחדשים את הלחימה אל המעוזים, לוחמים בקומנדו המצרי שנערך במקום ופרס מוקשים לאורך הציר.

גדעון מתאר את הלוחמים המצרים כנחושים, דבקים במשימתם, יודעים להילחם ולא מוותרים. "הצבא המצרי של 73' הוא לא הצבא של 67'. המצרים הם חיילים טובים ואמיצים משחשבנו" (עמ' 69). כמה עמודים אחר-כך גדעון כותב פרק שכותרתו "ללמוד איך להיכשל". הוא מדגיש ש"הקרבות הראשונים הם המקור והזמן שבהם נדרשים צבאות להבין את המציאות החדשה ולהתאים את ארגונם ואת אופן הפעלתם כדי לנצח...להיות ערוכים נפשית ומעשית למעבר מהיר לאלטרנטיבה תפיסתית-אופרטיבית וטקטית...ברגעים שכאלה אתה צריך לדעת איך להיכשל, כך ששום דבר לא ישבור אותך, ליפול על הקרשים אבל לא לשבור את העצמות, ולקום מיד מחדש" (עמ' 72). זהו אחד המסרים המקצועיים החשובים שיש בספר, אליו אנחנו לא כל-כך יודעים או מוכנים להכין את עצמנו ואת הכוחות שתחת פיקודנו, כך שאולי מי שיקרא את הספר של גדעון, ויעמיק בכאוטיות של המלחמה ההיא, יבין שיש להקדיש לכך פרק חשוב בהכשרת הלוחמים, המפקדים ובאימון הכוחות.

גדעון מדגיש את האמון במפקד הגדוד, יעקב לפידות (לימים אלוף ומפקד המכללה לביטחון לאומי). כאשר הוא מזכיר את התדריך של לפידות לקראת צליחת התעלה, בה הגדוד יוביל את החטיבה, הוא כותב עליו: "לפידות הוא מישהו לסמוך עליו. לגמרי. זה ביטוי המקפל בתוכו תכונות רבות של פיקוד ושל מנהיגות. זה המבחן העליון של המפקד – הוא יוציא אותנו בשלום מהתופת הזאת. משפת הגוף שלו ניבטת היטב עוצמתו הפנימית" (עמ' 75).

גדעון ממשיך ומתאר את הקרבות בהם השתתפו הוא וחבריו לגדוד, וגם אחרים, חברים ממסלול חייו, היכן לחמו, נפצעו או נפלו. המלחמה מסתיימת, הפסקת אש, הסתיים גם הקרב בסואץ בה הגדוד לא נטל חלק, בו לחמו כוחות מספר, אחד מהם הוא הגדוד של נחום זקן, מג"ד 433, שפרץ בשעטה לתוך העיר, לחם בעוצמה ובגבורה הגיע ליעדים שהציבו לו, למרות התנגדותו העזה של האויב, הנפגעים הרבים, בהם מפקדי המשנה שתחתיו, המ"פים, הוא המשיך לשעוט קדימה, דבקות במשימה, אפיינה כה רבים במלחמה הזו כפי שגדעון מיטיב לתאר.

"לא ידעתי שאנחנו ניצבים בשעריה של המלחמה שאחרי המלחמה: על הקשר עם המשפחות של חבריי שלא שבו מהתעלה. זו הייתה מלחמה שקרעה את הנפש, מלחמה קשה, לעיתים קשה מנשוא" (עמ' 87). גדעון מתאר את המפגשים שלו עם המשפחות השכולות, כל מפגש נראה אחרת, אצל כל משפחה הוא מרגיש אחרת. כשנה לאחר סיום המלחמה, הועברו חלק מהנופלים מבתי הקברות הארעיים לקברי הקבע. "הפצעים רק החלו להגליד. עדיין כואבים. אזורים רגישים למגע. ושוב הם נפתחים, נחשפים לזיכרונות" (עמ' 89) כתב גדעון על כך שהוא וחבריו נשאו על כתפיהם את ארונות חבריהם לקבורת עולמים.

בסוף הספר מחבר גדעון את החוויות של חייו למעשה החינוך, למרות שלכל אורך הספר זה נמצא שם, היסודות של האדם, המחנך, המנהיג. הוא מדגיש את הצורך לחנך לשינוי המציאות ולא לשימורה, לשאול שאלות ולא להציב סימני קריאה. לא לקבל דבר כמובן מאליו, לשאול, לבדוק, לערער. "הבנתי שהעיסוק החוזר שלי בזיכרונות המלחמה...הוא ניסיון עיקש, אמיץ, נואש, להפוך את הסיפורים האישיים של חבריי ושלי לנרטיב שראוי לינוק ממנו. נרטיב שיש לחנך לאורו, לחלץ מתוכו ערכים ורעיונות שיסייעו לנו ולדורות הבאים להמשיך לחיות כאן, בחלקת המריבה הזאת. לבנות ולהיבנות בה. בשלום" (עמ' 91). "רות, סוף" (עמ' 94) מנסה גדעון לחתום את ספרו, אך זהו בהחלט לא סופו של הסיפור, אולי רק זה המודפס המובא לעיננו, הוא הרי ימשיך להנהיג ולחנך אי שם בגוש משגב ובכלל, לחתור ליצירת מציאות טובה יותר, שלווה, של בני-אדם למען בני-אדם, כזו ללא מלחמות.

זהו ספר לאנשים, ללוחמים, למפקדים, מפי אחד שהיה שם, בכאוטיות של שדה הקרב ההוא במלחמת יום הכיפורים. החוויות האישיות שלו ושל חבריו המובאות על-ידו, ומה שניתן ללמוד מהן, חשוב שיוכרו, יילמדו, תמיד ובעיקר לקראת ציון שנת החמישים למלחמה ההיא.

מי צריך ספרים, אם אין אפשר לקרוא בהם ולהיות נחמדים.

ויש גם שיר

תן לנו לחיות היום מהתחלה

תן לנו מהתחלה ועד הסוף

#ספר #טרן #דרוק #נתנה_תוקף #מלחמה #יום_הכיפורים #חינוך