כמו כל שנה בסתיו ולקראת היום הנורא ההוא מתפרסמים ספרים על מלחמת יום הכיפורים. בשבועות האחרונים קראתי ארבעה שכאלה. הספרים הם מסוגות שונות בהקשרה של המלחמה. האחד שכבר כתבתי עליו סקירה הוא ספרו של אורי בר-יוסף - 'מלחמה משלו' - ביקורת נוקבת על תפקודו של מפקד חיל האוויר ועל תרומתו של החיל להשגת הניצחון או ההכרעה בשדה הקרב. שני ספרים נוספים שעדיין לא כתבתי עליהם הם: 'סואץ אינה סטלינגרד' של תא"ל (במיל') נחום זקן, זיכרונות והיסטוריה של לחימת גדוד 433 עליו פיקד במלחמה; והשני, הוא בכלל סיפורו של הטרובדור לאונרד כהן שנחת בישראל ושוטט בחזית הדרום - 'מי באש' של מתי פרידמן. אבל כאן באתי לספר על זיכרונות אנשי יחידת 'דב לבן' - 'באש ובמים - סיפורה של יחידת דב לבן' (הוצאת אנשי היחידה, 2021). את הספר שאלתי ממאור לוי מומחה גדול לטנקים בכלל וטנקי שלל בפרט שעובד במחלקה להיסטוריה של צה"ל ושסייע בייעוץ אקדמאי ועוד לאנשי היחידה בהוצאת הספר.
דב לבן הייתה יחידה מבוססת רק"ם שלל אמפיבי, נגמ"שי בי-טי-אר 50 (BTR-50) וטנקי פי-טי-76 (PT-76). היא לא היחידה היחידה שהוקמה על בסיס שלל מלחמת ששת הימים. חטיבה שלמה הוקמה מטנקי טי-54 ו-55 (הטירנים). החטיבה, 274, השתתפה במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום. דב לבן נועדה להיות יחידת סיור ופשיטה ולמשימות שיינצלו את היכולת ההחפה והשייט של הרק"ם. היא הוקמה בסוף שנות ה-60 ופורקה לאחר המלחמה. עם פרוץ המלחמה הוטסו אנשי היחידה לשארם השייח, שם היה הימ"ח ובמהלך עשרת הימים הראשונים שהתה באזור א-טור במוכנות לאחת התכניות שלא התממשו לצלוח את האגמים המרים וגם להוות אחד הכוחות הבודדים במרחב דרום סיני. כאשר החלה הצליחה, כמו מפקדת חטיבה 35 וגדוד 890, הועלה הגדוד למרחב הלחימה ו"זכה" ב-19 באוקטובר להשתתף בקרב סרפאום השני (מתחם "אורחה"), במהלכו נהרגו 16 מאנשי היחידה ו-32 נפצעו. יומיים מאוחר יותר נהרגו בהפצצת מטוסי חיל האוויר עוד שנים מאנשי דב לבן. את תיאור הקרבות ניתן לקרוא בפירוט אקדמאי בחוברת שכתב פרופ' אלון קדיש ופורסמה ב-2012 על ידי המחלקה להיסטוריה, ולכן חשיבות הספר הוא בזיכרונות אנשי ביחידה שמהווים את עיקרו.
