"לפי שעה ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות – מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו". באמת למה? אטיין דה לה בואסי צעיר, עול ימים ממש, כתב את אחד מהחיבורים המעניינים ואולי גם החשובים בעניין נפש האדם, הכניעה והרצון להיות מולכים על ידי שליטים - 'על ההשתעבדות מרצון' (נהר ספרים, 2007 [תרגם והוסיף הערות ראובן מירן]). הייתי כותב שזה אקטואלי גם לנו במקומתינו, אבל אני לא נוהג לכתוב על פוליטיקה מקומית, ולכן לא אכתוב. אבל החיבור הצנום של לה בואסי הוא אל-מקומי ואל-זמני בשאלות הנוקבות שהוא משליך בפני הקורא, גם אם הן נועדו לתקיפת המונרכיה האבסולוטית של צרפת במאה ה-16.
אולם בני טיפוחיו של רודן אינם יכולים לסמוך עליו לעולם. כיוון שהם עצמם לימדו אותו שהוא כול-יכול, שאינו כפוף לשום חוק או חובה, והוא רגיל לכך שהסיבה היחידה למעשיו היא רצונו, שאין מי שישווה לו והוא אדון הכול.
אמנם כתיבתו של לה בואסי יכולה להיות סיסמאתית, כדוגמת המשפטים הבאים: "ההרגל הוא הסיבה הראשונה לעבדות מרצון". אבל במחשבה שנייה, ואם אני חושב על עצמי, הרי זה נכון בהחלט. למה לצאת ולמחות? לא עדיף להישאר פסיביים, לשלם מסים, לסבול החלטות חסרות הסבר ולעתים חסרות תכלית, ובמקרה הטוב לקרוא ספרי מחאה? גם ההליכה עם ההמון מחממת את הלב, ממלאת את הנפש ומחזקת את הפסיביות. רק שיגידו לנו מה לעשות. לא? האם הרנסנס, אם ניתן לקרוא לזה כך, של השליטים הפופוליסטים בשנים האחרונות, נובע מהתכונות הללו שלנו, ואנחנו מוכנים לכך למרות שהמחיר של השליטים הללו התגלה במלואו במגפה הנוכחית. למרות שאנחנו, אולי, לא משעובדים בעליבות פיזית, אך מה בדבר עליבות נפשית? "דבר מתמיה באמת – ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו – לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו – שהרי אחד הוא – ואף לא לאהוב אותו – שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות. אך זוהי חולשתם של בני אנוש."
