הספר שקיבלתי מהוצאת עם עובד לסקירה [גילוי נאות] 'סיפורו של ניצול' מאת גבריאל גרסיה מארקס (2020 [תרגום מספרדית ליה נרגד {נירגד?}]) מעורר עניין בכמה רבדים. עצם הסיפור עצמו שכפי שהכותרת וכותרת המשנה מספרות: "סיפורו של ניצול שנסחף עשרה ימים על גבי רפסודה, בלי מזון ובלי מים, היה לגיבור לאומי וזכה לנשיקות פיהן של מלכות היופי והתעשר בזכות הפרסום, ואחר כך הוקע על ידי הממשלה ונשכח לעד". אופן הסיפור מפיו של הניצול, לואיס אלחנדרו ולסקו איש חיל הים הקולומביאני, בתיווכו של גרסיה מארקס באמצעות כתבות עיתון שפורסמו כחודש לאחר האירוע ב-1955 והגיעו אלינו כספר שהוציא ב-1970: "ספר זה הוא שחזור עיתונאי של מה שהוא סיפר לי, בדיוק כשם שפורסם חודש לאחר האסון בעיתון אֶל אֶסְפֶּקְטָדוֺר בבּוגוטָה". גם אם לא נתייחס לתיווך של התרגום לעברית, הרי 'הדברים' עברו כמה מסננות. לא? האם צריך לשאול את עצמנו כמה זה סיפור של גרסיה מארקס, הסופר הקולומביאני הנהדר, וכמה זה סיפורו של אלחנדרו ולסקו שדבריו נכתבים בגוף ראשון כמספר? ואולי זה לא חשוב, כי מה שחשובים הם האירועים עצמם, והתחושות והמחשבות של הניצול המובאים אלינו? ועוד שאלה שאלחנדרו ולסקו שואל: במה מתבטאת גבורתי? בזה ששרדתי? מה ההבדל בין השוקעים לניצולים?
סיפורו של אלחנדרו ולסקו הוא סיפור לא יאמן כמעט, כפי שכתב גרסיה מארקס בדברי המבוא: "הסיפור היה מפורט ומסעיר כל כך שרק אתגר ספרותי אחד נותר לי: לגרום לכך שהקורא יאמין בו". סיפור של מאבק של הישרדות כנגד הים, החום, הצמא, הרעב, הכרישים, הנפש הנטרפת וכוחות הגוף האוזלים. ב-28 בפברואר 1955 נסחפו מעל סיפון משחתת של הצי הקולומביאני, 8 אנשי צוות. רק אלחנדרו ולסקו מצליח לעלות על רפסודת הצלה. בתחילת הסיפור מתוארים השהות בארה"ב לצורך תיקונים והפחד המצטבר לקראת החזרה, זה המתממש. מהתיאור של הדקות הראשונות בהן נעלמים אחד אחר השני חבריו הטובעים ומתחילה האודיסיאה בים: "הגלים טלטלו את הרפסודה והיא רקדה מצד לצד. תוך רגע אחד הייתי במרחק של יותר מחמישה מטר מלואיס רנחיפו, והוא נעלם לי. אבל הוא הופיע מכיוון אחר, בלי לוותר, וצלל לתוך הגלים כדי שלא יסחפו אותו לאחור. אני עמדתי, ועכשיו הרמתי את המשוט בתקווה שלואיס רנחיפו יתקרב מספיק ויוכל להגיע אליו, אבל אז קלטתי שהוא מתעייף, שהוא מתייאש. כבר עמד לטבוע הוא שוב צעק אליי: "חבר...! חבר!" [...] אבל היד המורמת שלו, זאת שלפני כמה דקות עוד ניסתה להציל את האוזניות, נעלמה ברגע ההוא לתמיד, במרחק פחות משני מטר מהמשוט" [עמ' 36], ניתן ללמוד על אופן מסירת האירועים המאופיין מסר ענייני ולא דרמטי.
