מי שעוקב אחרי הפוסטים שאני מפרסם [אף אחד] יודע זה מכבר את חיבתי, שלא לומר, התמכרותי לספרי הוצאת תשע נשמות שמביאה לקוראים טעמים מקצוות העולם שחלקו ידוע יותר וחלקו הרבה פחות. ממאטה הדרום אמריקאי [למשל פרח קטן של יוסי אביליו, היו זמנים בארגנטינה של נאומן ועוד רבים נוספים], וגם ממחוזות מרכז אירופה של צוויג ורות, ודרומית לשם מעבר לדולומיטים ואחרים, וגם כתבים פחות יודעים של סופרים יותר נודעים. זה בדיוק מה שעשה המו"ל ועורך האנתולוגיה, אוריאל קון ב'רביעייה אנגלוסקסית' (2019 [מתרגמים לי עברון, יותם בנשלום, יהונתן דיין]). הוא מנגיש, כפי שנוהגים לומר בחלק ממקומותינו, חמישה סיפורים של ארבעה סופרים שהקשר ביניהם הוא שכתבו בשפה האנגלית ומזמן.
הקטע הראשון, הקצרצר, 'קרקס עם שחר' של תומס וולף (תרגום לי עברון), הוא תיאור של מסע בוקר לצפות באנשי הקרקע המגיעים לעיירה בעיני נער או ילד. עיקר יופיו בתיאור הפרטים והאנשים, ובעיקר ההבנה שאנשים נראים שונים מהתדמית שיש להם.
'עצות לשבורי לב' של כריסטופר מורלי (תרגום יהונתן דיין) שגם הספר הקודם שקראתי משלו 'קתלין' עסק בקשר בין המציאות של האהבה והיחסים בין המינים, ובין המילה הכתובה, הוא סיפורה של העלמה אן אוסטין, הכותבת את מדור העצות הפופולרי לנאהבים, למאוהבים ולמרוסקי הלבבות. גם היא שבורת לב, ונופלת ברשת של מאוהב. כאשר יחסיהם רק מבליטים את המרחק בין המציאות לבין הקלות של מתן עצות, או בין המשתקף ברשת החברתית [של פעם] לבין הכאבים שבלב. הספר נושא את רוח התקופה הפחות רגישה לשוויון בין המינים, וכל אחד יכול לפרש זאת כרצונו, אבל לא ניתן לקחת ממורלי את יכולת התיאור והולכת העלילה.
