לפני שנדבר בספרון שבו שלושה סיפורים של פרנסיס סקוט פיצג'רלד - 'בין שלוש לארבע' (נהר ספרים, 2019 [תרגמה ניצה פלד, וגם הוסיפה הערות]), אני רוצה לדבר בדבר ההוצאות לאור הקטנות העצמאיות בעלות קו משל עצמן. אני לא בקיא גדול בעולם הספרות, בסוגות, וגם לא בטרנדים, כך גם אינני מעורה בעולם המו"ליות ולמעט עריכה מקצועית והבאה לדפוס של ספרי המחלקה להיסטוריה של צה"ל [הפסקת פרסומת: אלבום קרבות מלחמת העצמאות וספרי המחקרים של מלחמת ששת הימים] אין לי נגיעה בתחום. בכל מקרה, אני בחרתי לקנות מכמה הוצאות לאור עצמאיות וקטנות. כבר כתבתי על כך [למשל כאן], והסיבה לכך היא שאני רוצה שהן ימשיכו להוציא ספרים, היא אנוכית לחלוטין. אני רוצה לקרוא את הספרים שהם מתאמצים למצוא ולהוציא. וזה, כך מסתבר, עולה כסף. והרבה. כי צריך לשלם לכל האנשים שעובדים בהוצאה, למתרגמים, למעצבים, לעורכים, למגיהים, לדפוס, לשיווק וכו'. לכן אני קונה באופן ישיר מהוצאות. כך עשיתי מנוי שנתי ל'תשע נשמות' כלומר שלמתי מראש כסף לספרים שעוד לא יצאו, על מנת שיצאו.
להוצאת נהר ספרים של ראובן מירן, אותה יסד עם אשתו שושי שנפטרה בראשית 2018, נחשפתי רק לאחרונה. כלומר קראתי במהלך השנים כמה מהספרים מתוך מ-140 ויתר ספרים שהוציאו, אבל יש הבדל בין אקראיות סקרנית לבין מעקב אחרי הטעם והדרך של הוצאה לאור. מנהר ספרים ופיצג'רלד קראתי את 'מסע משותף'. זה היה פיצג'רלד הראשון שקראתי, ולכן שמחתי שיצא הקובץ 'בין שלוש לארבע' המכיל שלושה סיפורים קצרים. אבל אצל פיצג'רלד האורך לא קובע, אלא הטכניקה, והעלילה ההדוקה, וגם הדחיפה שהוא נותן לקרוא להשלים את הרווחים ואת מה שקרא קודם ואחר כך.
הנה כך מתחיל הסיפור 'בין שלוש לארבע': "זה קרה בימֵינו אלה שבהם כולם מיואשים משהו. הרבה נשמות חסרות מזל נשברו כשהמצוקות הכספיות ניחתו כתוספת לכל מצוקות הנפש שכבר נצברו בימי השגשוג. נוירוזה היא פריווילגיה של אנשים עם הרבה כסף מיותר." תערובת של המשבר הכלכלי הגדול, אהבת עבר, רגשי אשם, וטירוף בנפשו של איש בודד, מנהל זוטר במשרד שבקומה התשיעית.
