ממשיך במבצע חיסול ערמת הספרים ש'כן' נקראו ובסקירתם הקצרה. פחות או יותר בגודל התמונה ולצידה, זה נפח המילים שאני משתדל לתחם. אתמול פרסמתי את סקירות אודות חמישה ספרים, והיום? נראה מה הוא ילד. כרגיל התנצלות וכו' בפני הקוראים והמוציאות והמוציאים לאור. במיוחד העצמאיים שבהם.
אני חושב שאלו הסיפורים היחידים של פנחס שדה שצלחתי אי-פעם או שבכלל ניסיתי לקרוא. אך זה יתרונה של ספרית תרמיל האגדית - צמצום הדברים [לרוב]. שני סיפורים בספרון שיצא ב-1970. ב'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד' שני נאהבים צעירים יוצאים לליל שיטוט ואהבה בירושלים. דמות מסתורית "בחור ששפתיו משוחות באודם" עוקבת אחריהם ומביאה את הליל לסיומו המבועת והמסויט? או שזה משהו או מישהו אחר? הסיפור השני - 'הסיפור על אודות איילה' לקוח מתוך "החיים כמשל", וגם הוא מתרכז ומרכז בנערה-האישה את התשוקה, היופי והפראיות המתעללת פיזית ונפשית ששדה חשק בהם [אין לי מושג]. הזדמנות לטעום בקצרה מהכתיבה המורכבת ואולי האנכרוניסטית כיום של שדה.
![ציור של של מלכה [שחמט] מדבר עם ילדה [אליס]](https://static.wixstatic.com/media/a3c113_c9712834ce0b4b3aa17ff3ac8b823ec0~mv2.jpg/v1/fill/w_180,h_280,al_c,q_80,blur_3,enc_auto/a3c113_c9712834ce0b4b3aa17ff3ac8b823ec0~mv2.jpg)
כמו שספרית תרמיל הביאה את מיטב הספרות לכיסם של החיילים, כך גם האוניברסיטה המשודרת קרבה באמצעות גלי האתר את ההשכלה והידע למאזיני גלי צה"ל. פודקאסטים של הרצאות, עוד בטרם ידענו מהו 'הסכת'. בשנים האחרונות שינתה האוניברסיטה המשודרת את סגנונה. במקום מרצה יחידה או יחיד אשר ב-12 הרצאות [פחות או יותר] מרחיב בנושא, כיום הנושא הוא במרכז ומרצים שונים עוסקים בו מזוויות שונות. כך גם ב'משחק - איך הוא משפיע על מציאות חיינו' (מודן ומשרד הביטחון, 2021), 11 מרצים בוחנים את 'המשחק'. למשל, חיים גרוסמן כותב על משחקי קופסה ולוח וקירוב תודעת הציונות לילדים ומבוגרים בימי המנדט וראשית המדינה, ונועה לביא מתבוננת בתוכניות הריאליטי כמעין "משחק" המשקף או לא את "החיים האמיתיים". ממשחקי ילדים, אולימפיאדות ביוון, משחקי לשון ותיאטרון. מומלץ לרוצים לטעום ידע בקצרה.
רק לפני ימים מספר ציינו שוב את יום השואה והגבורה, אשר מציף רגשות ותחושות. ספרו המורכב מאוד של הפילוסוף והיסטוריון של האמנות, ז'ורז דידי-הוברמן - 'דימויים למרות הכול' (הקיבוץ המאוחד, 2019, תרגום מצרפתית מיכל ספיר) אתגר אותי במשך כמה שבועות של קריאה מקוטעת. הספר כולל את המסה שהוא נקרא על שמה ועוד אחת 'למרות הדימוי-הכול'. 'דימוים למרות הכול' עוסק במשמעות של ארבעה תצלומים שהצליחו אנשי הזונדרקומנדו לצלם ולהבריח מאושוויץ באוגוסט 1944. דידי-הוברמן מתבונן בהם ומפענח אותם 'כאקט של התנגדות. אל מול כוחו המוחץ של המשטר המכוון לא רק להשמדתם של בני אדם, אלא גם להשמדת כל זכר לאותה השמדה'. נכון שיש בידינו תצלומים מ'שם', אבל הם נעשו בידי המרצחים. הספר הוא דיון פילוסופי מורכב בעדות, בצילום, בזיכרון ובמה הוא ממשי ומה לא. לומר שהבנתי הכול, זה כמובן לא יהיה נכון, אבל גם ממה שכן, ניתן לאתגר עצמנו בחשיבה על זיכרון, השמדה ותמונה. מומלץ לרוצים אתגרים שכאלה.
חפשתי שקט בגן הדממה
ולבי החרידני
וידעתי -
לא ישקט הגן
כל עוד חיים בתוכו.
מודה. אני לא מחובבי השירה המבהקים. מעט פעמים קניתי ביוזמתי ועבורי ספר שירה. אולי אין מה להתגאות בכך, אך זה המצב. אבל במסגרת המינויים לסדרות הספרים של הוצאת 'תשע נשמות', קיבלתי את ספר השירים של יונה אלון - 'היום בו יתחילו שירי לדבר' (2022).
מגעי עם בני אדם
כואבים
אולי מפני
שחיי בשמים
ובארץ
אני זר
אלון שישב שנים וכתב את חייו השאיר אחריו מחברות רבות של יומנים וגם שירים. אחרי הבאה לאור של חלק מזערי מכתיבתו ב'כך להישאר לעולם' (תשע נשמות, 2018), יצאה עכשיו האסופה משיריו הקצרים והמדויקים. החתירה לצמצום מאפיינת את התבטאות הספרותית והלירית של אלון. מומלץ ביותר בטיפות קטנות ועדינות, לאט לאט.
