מלחמת יום הכיפורים היא פצע מדמם בישראל בכלל ואצל אנשי הדור בפרט. כתוצאה מכך יש עליה כתיבה מחקרית ואישית רבה, ולכן ממשיכים לצאת מאמרים וספרים אודותיה. רק בחודשים האחרונים יצאו וקראתי את ספרו מעורר הסערה של אורי בר-יוסף על חיל האוויר במלחמה; סיפורי אנשי דב לבן; ולדמן על הלומי הקרב מהמלחמה ויש עוד כמה וכמה. ספר נוסף שיצא לפני כחודשיים הוא ספרו של תא"ל (במיל') נחום זקן - 'סואץ אינה סטלינגרד - סיפור הלחימה של גדוד 433 במלחמת יום הכיפורים' (מערכות, 2021). גילוי נאות את הספר קיבלתי מ'מערכות' לסקירה, ואף הזמנתי את זקן לדבר על הלחימה ועל הספר במסגרת מפגשים חודשיים שאני מנחה במתנ"ס יד התשעה בהרצלייה. בראיון למעריב סיפר זקן את הגורם הדוחף לכתיבת הספר במהלך השנים האחרונות: "אנחנו, אנשי הצבא, לא מאלה שכותבים יותר מדי", אומר זקן. “בכל חודש לפני יום הכיפורים המשפחות השכולות דורשות לדעת לפרטי פרטים את אשר התרחש בקרב של יקירם בשעות האחרונות שלו. ילדים של הנופלים או אפילו נכדים צמאים לדעת את המידע הזה, וזה לגיטימי שישאלו, והשאלות חוזרות על עצמן בכל שנה מחדש. הם שואלים שאלות כאילו לא חלפו 48 שנים, כאילו המלחמה קרתה אתמול". ניתן להניח שגם זקן חש שהמלחמה קרתה אתמול ושיש להזכיר ולהסביר גם לעצמו את שהתרחש במלחמה, ובעיקר ביומה האחרון בקרב העז והעקוב מדם בעיר סואץ.
הספר מתאר את קורות גדוד 433 שהיה חלק מחטיבה 500 בפיקודו של אריה קרן. החטיבה שהייתה מבוססת על בסיס האימונים ליחידות השריון (מא"ח), לימים באלי"ש וכיום מל"י, כללה שני גדודי מילואים ואת גדוד 433 שעיקרו היה סדיר ואנשיו היו ברובם מדריכי המתקן. זקן מתאר את קרבות הגדוד החל מהתארגנות והירידה לחזית הדרום, השתתפות בקרבות חמוטל ומכשיר ב-8 באוקטובר, והקרבות הנוספים במהלך שלושת השבועות הבאים ובהם קרבות הבלימה עד 15-14 בחודש, השמדת חטיבת השריון 25 המצרית ב-17 באוקטובר, המעבר לגדה המערבית ב-18 בו, וקרבות התקדמות דרומה ממערב לאגם המר, השמדת בסיסי טילים עד מרחב העיר סואץ. אך לב הספר הוא הקרב בעיר ביום האחרון של המלחמה. אוגדה 162 נדרשה לסגור על הצבא המצרי ממזרח לתעלה, ולכבוש את העיר סואץ שימשה כמעבר אליו. ידיעות מודיעיניות מועטות על הכוחות המצריים בעיר, מעט סיוע אווירי וארטילרי, ותכנון חפוז וגם הגדרת הדרישות מצד הפיקוד הבכיר שהתגלמה באמירתו של סגן מפקד הפיקוד, אורי בן ארי "שאם מדובר ברמאללה או באר שבע [תלוי בגרסה] אז כן להיכנס, ואם זו סטלינגרד אז לא", היו הבסיס לתכנית של חטיבה 500. זו שהכניסה את גדוד 433 על הציר הראשי של העיר במגמה לכבוש את פורט איברהים (נמל שנמצא על לשון היוצאת מהעיר). משימת הגדוד של זקן הייתה לפתוח את הדרך, לכבוש צמתים ראשיות ולאפשר את הגישה לפורט איברהים אליו נועד גדוד אחר להיכנס. [עמ' 165 ואילך].
כאמור, לב הספר הוא תיאור הקרבות העזים ברחובות סואץ, דילמות המנהיגות של זקן, וגבורת המפקדים והלוחמים. המבנים הגבוהים השולטים באש ובתצפית על הטור הגדודי, כוחות מצריים רבים מאורגנים ובלתי מאורגנים [עמ' 167] שניצלו את יתרון הגובה ואת צפיפות המבנים וריבוי הדרכים, הסמטאות, החצרות והחלונות לירות באש נשק קל ומטולי נ"ט ולהשליך רימונים על הטנקים ועל הנגמ"שים והזחל"מים הפתוחים של חיילי החי"ר והסיוע: "תוך שניות היה רוב בתוך גיהינום של אש. גיהינום זו לשון המעטה. אש תופת נורתה מכל חלון, דלת, מרפסת, קומה ורחוב. הגדוד כמו נתקף בהלם. כמעט כל המפקדים החשופים בצריח נפגעו. תוך דקות השתתקה רשת הקשר. אף מ"פ לא ענה לי."[עמ' 168]. מכן ואילך מתאר זקן את מחשבותיו ומעשיו על מנת לייצב את הגדוד וכיצד ליצור מחדש שוב ושוב שדרת פיקוד ובכך להחזיר את הגדוד להוות גוף לוחם מאורגן. דילמה עיקרית שניצבה בפניו, הייתה האם הוא ממשיך במשימה קדימה או מחלץ לאחור-נסוג ומפנה את הנפגעים ואת שארית הגדוד: "במוחי ניקרה ללא הרף השאלה אם להמשיך פנימה לביצוע המשימה. מחשבותיי נעו ללא הרף בין חתירה למילוי המשימה ובין השואה שביצועה עלול להמיט עליי ועל יתר הגדוד שלי."[עמ' 178]. לדבריו, בספר וגם בהרצאתו המרתקת, הוא ידע שמשימתו היא חלק ממערכה גדולה יותר, וכמג"ד יש לו אחריות כלפי המטרה ומשימות הרמות הממונות לכן בחר ל"חלץ לפנים" ולהגיע ליעד שנקבע לו. גם שם עמד הגדוד שעות ארוכות תחת אש, והמשיך לספוג נפגעים עד היציאה מהעיר בשעות הערב והלילה.
