יש עכשיו פרסומת עצמית של משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר על התכנית הכלכלית להצלתנו ממשבר הקורונה. לא בדיוק הבנתי למה זה טוב, מעבר לתשדיר בחירות, אולי ליצור מומנטום חיובי בתחושת הציבור. אולי. בכל מקרה בסוף התשדיר, המספר, דני רופ, אומר: תמיד בסוף השמש זורחת. ואריקה מאן, בספרה 'האורות כבים' (אפרסמון, 2019 [תרגום מאנגלית עידית שורר; אחרית דבר אירמלה פון דר לוהה), מתארת את השלב שבה השמש שוקעת על גרמניה ולאחר בכן העלטה משתלטת על אירופה ועל העולם. זה ניסיון בזמן אמת לתאר את התהליכים שעברו על החברה הגרמנית מעליית היטלר והמפלגה הנציונל -סוציאליסטית לשלטון. מאן, בתו של הסופר תומאס מאן, לא מנסה לפענח שורשים עמוקים ופילוסופיים של צמיחת הרוע הנאצי, כפי שעשתה, למשל, רבקה שכטר, אלא באמצעות התבוננות בעיירה ממוצעת ובאנשים הפשוטים לראות את השפעות הדרמטיות על החברה הגרמנית, והיא שואלת, אולי בהשראת משפטו המפורסם של שר החוץ הבריטי גריי בעת כניסת בריטניה למלחמת העולם הראשונה: "האורות כבים בכל רחבי אירופה, ולא נראה אותם דולקים שוב בימי חיינו" - האם אנחנו נראה אותם ואת השמש זורחת?
מאן, היא כאמור בתו של הסופר הנודע וחתן פרס נובל תומס מאן, שאני מצטער לומר שלא קראתי דבר ממנו. היא נולדה ב-1905 וגדלה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. ילדותה והתבגרותה עברו עליה בברלין הקוסמופוליטית, ובנעוריה בשנות העשרים הסוערות לא התעניינה בפוליטיקה ואולי גם בכל מה שהיה מחוץ לחוג מכריה ההולל, חברי ה"דור האבוד". ב-1935 כאשר מעמדו של אביה התערער, וגם פעילותה התרבותית הפוליטית הביאו לאיום על חייהם, עזבו בני המשפחה לשווייץ, ובהמשך ללונדון ולניו יורק. בארצות הברית עסקה מאן בהרצאות ברחבי ארה"ב ובכתיבת מאמרים וספרים בניסיון להציג את הסכנה הגרמנית. ב-1940 פרסמה את 'האורות כבים'. בסגנון 'דוקו-ספרות' היא מתארת "סיפורים אמיתיים מהרייך השלישי", כפי שמסבירה פון דה לוהה באחרית הדבר מרחיבת הידיעה והמעניינת. הסיפור שמבוסס על תיעוד מהעיתונות ומתחקירים שערכה, המתאר את קורותיה של עיר אלמונית קטנה בדרום גרמניה, מאז עליית הנאצים לשלטון ועד לספטמבר 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה, וגם מעט לאחר כך, בדרך לארה"ב.
