
אחד הדברים שהפכו את ה'אוניברסיטה משודרת' של גלי צה"ל למפעל כל כך חשוב וגם פופולרי, עד שינתה את הסגנון, וכפני הדור רידדה את התוכן והחישה את הקצב, היה היכולת להפוך נושאים מורכבים ליותר 'נגישים' לקהל הרחב. הצלחת המרצה בשידור ולאחר מכן כאשר הפכו ההרצאות לפרקי ספרון להסביר דבר מסובך להדיוטות, זה אמנות ומיומנות לא פשוטה. במקרה של 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי' של רבקה שכטר (אוניברסיטה משודרת, 1990) אני מתקשה להחליט את ההצלחה של הפיכת המורכב לפשוט. אולי בעצם, כפי שאמר לי אחד ממורי ורבני, "יש דברים מסובכים שההסבר שלהם יהיה מורכב". יכול להיות שגם במקרה של גרמניה הנאצית, קשה לנו לקבל הסברים פשוטים. כמה שיש בנאליות ברוע, או יותר נכון בהוצאתו לפעול, הסיבה לקיימו, במיוחד בנפח בלתי נתפס, מקורו או שורשיו מרובים ומגוונים.

שכטר לוקחת את הקורא לשורשי הדתיים, הנוצריים של הנאציזם, למרטין לותר. עוז בלומן כתב ב'מקור ראשון' במאמר על הגותה של שכטר: ש"לדבריה, לותר היה רק החוליה הראשונה בזחלי הטנק הגרמני. בניגוד לנטייה הקיימת אצל כמה הוגים יהודים, לראות ברפורמציה שלב מתקדם יותר של הנצרות ולהתייחס אליה באהדה, שכטר הראתה כי לצד אנטישמיות מפורשת, לותר שלל את ערכם של המעשים הטובים ("sola fide"), הרצון החופשי, הממסד, החוק, הבחירה החופשית – והכתיר את השטן כשליטו של העולם הזה. המפלט מהשטן התאפשר רק באמצעות בקשת האמונה הרוחנית הצרופה (האישית, הפנימית) שהבטיחה את החיים הנצחיים שלאחר המוות". חוליות ההמשך הן ד"ר פאוסט שמכר את נשמתו לשטן. אגדה עממית בגרסאות שונות שהשבר הפרוטסטנטי הוסיף לה את הנופך שלו. גתה, בסיפור הגרמני החשוב ביותר, שחרר את פאוסט מהעונש של כריתת הברית עם השטן, וכך חיזק את "מעמדו" של השטן כאופציה חליפית לאל. קאנט, על פי שכטר, הוא המשך הרצף. תרומתו נובעת מהדגש על החוקים "פנימיים" המוחלטים שיש לציית להם בניגוד לסלידה הקאנטית מנורמות מוסר וממצוות "חיצוניות" של היהדות והקתוליות. שלמרות הבעייתיות שלהן מצביעות על יחסיים הדדיים חיצוניים עם הסביבה והזולת ועל שכר ועונש. על בסיס זה יכל היטלר להקים את האומה המבוססת על עבדים ועל הקרבת קורבנות אדם, מוטיבים פאוסטיים נוספים: "האידיאולוגיה הגרמנית בתחילת המאה ה-20 שגשגה בגרמניה, בתוכה גם ספרו של היטלר. כיוון שאידיאולוגיה זו ביטאה את מאווייהם של הגרמנים. אידואולוגיה זו לא הייתה שולית, מקרית. היא הייתה שורשית מאוד, שכן היא חזרה בפשטות על ערכי היסוד הלותרניים הפאוסטיים שביטאו המשוררים, התיאולוגים והפילוסופים בשפתם הנשגבת" [עמ' 103].

Comments