יש עכשיו פרסומת עצמית של משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר על התכנית הכלכלית להצלתנו ממשבר הקורונה. לא בדיוק הבנתי למה זה טוב, מעבר לתשדיר בחירות, אולי ליצור מומנטום חיובי בתחושת הציבור. אולי. בכל מקרה בסוף התשדיר, המספר, דני רופ, אומר: תמיד בסוף השמש זורחת. ואריקה מאן, בספרה 'האורות כבים' (אפרסמון, 2019 [תרגום מאנגלית עידית שורר; אחרית דבר אירמלה פון דר לוהה), מתארת את השלב שבה השמש שוקעת על גרמניה ולאחר בכן העלטה משתלטת על אירופה ועל העולם. זה ניסיון בזמן אמת לתאר את התהליכים שעברו על החברה הגרמנית מעליית היטלר והמפלגה הנציונל -סוציאליסטית לשלטון. מאן, בתו של הסופר תומאס מאן, לא מנסה לפענח שורשים עמוקים ופילוסופיים של צמיחת הרוע הנאצי, כפי שעשתה, למשל, רבקה שכטר, אלא באמצעות התבוננות בעיירה ממוצעת ובאנשים הפשוטים לראות את השפעות הדרמטיות על החברה הגרמנית, והיא שואלת, אולי בהשראת משפטו המפורסם של שר החוץ הבריטי גריי בעת כניסת בריטניה למלחמת העולם הראשונה: "האורות כבים בכל רחבי אירופה, ולא נראה אותם דולקים שוב בימי חיינו" - האם אנחנו נראה אותם ואת השמש זורחת?
מאן, היא כאמור בתו של הסופר הנודע וחתן פרס נובל תומס מאן, שאני מצטער לומר שלא קראתי דבר ממנו. היא נולדה ב-1905 וגדלה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. ילדותה והתבגרותה עברו עליה בברלין הקוסמופוליטית, ובנעוריה בשנות העשרים הסוערות לא התעניינה בפוליטיקה ואולי גם בכל מה שהיה מחוץ לחוג מכריה ההולל, חברי ה"דור האבוד". ב-1935 כאשר מעמדו של אביה התערער, וגם פעילותה התרבותית הפוליטית הביאו לאיום על חייהם, עזבו בני המשפחה לשווייץ, ובהמשך ללונדון ולניו יורק. בארצות הברית עסקה מאן בהרצאות ברחבי ארה"ב ובכתיבת מאמרים וספרים בניסיון להציג את הסכנה הגרמנית. ב-1940 פרסמה את 'האורות כבים'. בסגנון 'דוקו-ספרות' היא מתארת "סיפורים אמיתיים מהרייך השלישי", כפי שמסבירה פון דה לוהה באחרית הדבר מרחיבת הידיעה והמעניינת. הסיפור שמבוסס על תיעוד מהעיתונות ומתחקירים שערכה, המתאר את קורותיה של עיר אלמונית קטנה בדרום גרמניה, מאז עליית הנאצים לשלטון ועד לספטמבר 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה, וגם מעט לאחר כך, בדרך לארה"ב.
חוט דק מחבר בין הסיפורים, כאשר דמויות מסיפור אחד חולפות באחר. עוד מעשה ספרותי שבאמצעותו מנסה מאן להציג את הרקמה האנושית המתערערת ומתפוררת של גרמניה עצמה, או בכותרת שנתנה תלמה אדמון לסקירה הספר: "כיליון הדרגתי של כל רקמות החיים תחת שלטון הנאצים". באמצעות תייר מזדמן, זוג מתאבד בגלל שנחשד בהפלה, בעל מפעל, סוחר המזייף את ספר החשבונות לטובת הרשויות, כומר, איכר צעיר ועוד רבים נוספים וגם פרופסור למשפטים, הנותן הרצאה חתרנית וצינית במסווה של היצמדות לעקרונות השלטון: "אני מזהיר אתכם, שבבדיקת הבחינות לא אגלה שום התחשבות באלה מכם שלא ילמדו בעל פה את המשפט הבא מ'החוקה הקונסטיטוציונית של הרייך הגרמני הגדול': 'אין חירות של הפרט הקודמת למדינה, או המצויה מחוץ למדינה, שהמדינה מחויבת לכבד'. ציינו לפניכם את המילים הללו, רבותי, אתם שתהיו בעתיד המוציאים אל הפועל של החוק בגרמניה. העם הגרמני יהיה נתון בידיכם ובידיהם של אלה שבשמם תפרשו את החוק" [עמ' 97]. הכיליון הדרגתי האישי והקבוצתי מתבטא בכל הסיפורים באופן לא מוצהר, אך גם הביטויים מפורשים, כפי שחושב הרופא פרופסור: "הוא היה אדם עשיר ומצליח והיה יכול להרשות לעצמו להתייחס בציניות לסבל ולאיוולת של זולתו. אך ברגע שהאינטרסים האישיים שלו, של שרבאך, והעמדות האישיות והפרטיות שלו נעשו מטרות לתקיפה ולהתערבות נתעבת מאין כמוה מצד המדינה, עברו עליו כמה רגעים אומללים, רגעים שבהם התחרט במרירות שלא נקט את הפעולה ההולמת בעוד מועד. אילו התלכדנו ומחינו בהתחלה, אמר לעצמו, יכולנו אנחנו, המדענים הגרמנים, לעשות משהו" [עמ' 202]. מאן, כפי שכתב גם בראונינג, מציגה את האנשים הרגילים, לא רק כאלה שסבלו, גם אלה תרמו באמצעות פעולה ב'זדוניות בנאלית', כפי שמגדירה זו פון דה לוהה, להשחתת החברה הגרמנית.
#ספר על הבנאליות, על הפשטות, על טיפות החומצה שמטפטפות באיטיות, ועל דעיכת האנשים הפשוטים וגם על מעשי הגבורה הזעירים. כל אלה ויכולת הסיפור הם שעושים את הספר של מאן חשוב ומרתק. מומלץ לא רק למי שרוצה לזהות סימנים.
הרגעים של הסרת המסיכה, אין כמוהם. לא? בכל מקרה קריאה ולהיות נחמד.
Comments