"אתם יודעים איך נראית הוואנה השכם בבוקר, עם הקבצנים שעדיין נשענים על קירות הבניינים וישנים, עוד לפני שעגלת הקרח עוברת ומחלקת קרח לבארים?"
לא מזמן קראתי את 'המלון הכחול' של סטיבן קריין שעליו אמר ארנסט הימינגווי שהוא 'הוא הסיפור הטוב ביותר שכתב אי פעם סופר אמריקני'. לכן אמרתי לעצמי, אם כבר הזכרנו את המינגווי בכבודו ובעצמו בוא ונרכז את סקירות הספרים שקראתי ממנו ולא נכנסו לבלוג. הספר היחידי שקראתי סקרתי בבלוג הוא 'יש ואין' הנהדר בו הארי מורגן, הקשוח שבקשוחים מתמודד עם קשיי החיים ועם הצורך לפרנס את משפחתו בים שבין קי ווסט ובין קובה. בשלוש עונות או מערכות מתוארות קורותיו של מורגן ושל שאר הדמויות של ה'יש' וה'אין'. המינגוויי, כמו ב'איים בזרם' מדלג בזמן ממערכה למערכה, ומכריח אתנו לדמיין את שהתרחש ברווח, אבל חושף אתנו למציאות האכזרית שבו חיים מורגן והאנשים שכמותו. אז הנה שלושת הקלאסיקות שקראתי בשנים האחרונות.
"הוא איש זקן המדייג יחידי בארבה בגולף סטרים, ועתה עברו עליו שמונים וארבעה יום בלא שהעלה אפילו דג אחד." זו בוודאי אחת הפתיחות הידועות. לא? וגם זה ידוע, נכון? "דג," אמר, "אני אוהב אותך ואני מכבד אותך מאד. אבל אני אכה אותך עד מות עוד לפני כלות יום זה". "הזקן והים" של ארנסט המינגווי (עם עובד, תשי"ד [תרגם יצחק שנהר]) עם הרישומים הנהדרים של אביגדור אריכא. אפשר להגיד שזהו סיפור סמלי על מאבק האדם עם נפשו, עם הקשיים, עם הבדידות , על זקנה, על שרידות, על הטבע. אפשר למצוא מוטיבים ספרותיים וכל מיני ביטויים אינטלקטואליים מחוכמים, אבל זה פשוט סיפור יפה, פשוט, מרוכז ומעורר מחשבה. "אפשר ואינני חזק עוד כפי שחשבתי," אמר הזקן. "אבל יודע אני תחבולות הרבה ותקיף אני בדעתי". אני אוהב לקרוא תרגומים ישנים עם מילים שטבעו מזמן בים: שרתוע וצלצל, פינכה של אורז צהוב ודג, המחבט המשמש להדביר בו, להתנזק בטללים. אם כי אתם יכולים לבחור תרגומים אחרים. #ספר שאם קראתם בפעם אחרונה בתיכון או לפני שנה, תמיד טוב לשוב ולקרוא.
קראתי את 'איים בזרם' (עם עובד, 1972), תרגם את זה באמת יפה אהרן אמיר. כשקוראים את הספר מבינים שיש לו באמת סיבות להיות אחד העצובים בעיר, אם לא הכי עצוב. הספר שיצא כ-9 שנים לאחר מותו של המינגווי, מספר את סיפורו של תומס האדסון, צייר המתגורר באיים בזרם הגולף בשלושה חלקים, הראשון בשנות השלושים, השני בהאוונה במהלך מלחמת העולם השנייה והשלישי בים, על ספינה העוסקת במרדף אחרי מלחים גרמנים. המינגווי כותב דיאלוגים חזקים, ציניים ומהירים; מתאר את האנשים בעיקר מבפנים; ותיאורים הים, השיט והדיג אינם טכניים או תיאוריים בלבד אלא קשורים לאדם ולנפשו. כבדרך אגב הוא מכה בכך מבלי שתהיה מוכן. ספר על טבע האדם, על נפשו המיוסרת, על הים, על דגים ועל שכול ואובדן ולא התמודדות או א-התמודדות אתם.
קראתי גם את 'הקץ לנשק' (משרד הביטחון וזמורה-ביתן, 1983 [תרגם עמיהוד ארבל]). קלסיקה של ספרות. מסיפורי המלחמה והאהבה העצובים. המינגווי שהתנדב לשרת בצבא האיטלקי במלחמת העולם הראשונה כנהג אמבולנס ונפצע, כותב על אותה תקופה ומאורעות - אם כי בשינויים ומשלב את אימי המלחמה עם סיפור האהבה טרגי. בקושי כותבים כך היום. משפט אחד: "ושאם הם ימשיכו לקטול אנשים כפי שעשו בסתיו הזה, בעלות-הברית תמשכנה לנחול מפלות עוד שנה אחת. הוא אמר שכולנו דפוקים, אלא שכל עוד שלא ידענו זאת היינו בסדר. כולנו נדפקנו, העיקר שלא להודות בכך. הארץ האחרונה שתבין שלא נדפקה, היא תזכה במלחמה. שתינו עוד כוסית. האם נמנה אנוכי עם קציני-המטה של משהו? לא אבל הוא כן....הם חשבו רק המושגים של דיוויזיות וכוח-אדם. כולם רבו זה עם זה על הדיוויזיות שדרשו וכשקיבלו אותן רק קטלו את כל אנשיהן" אגב ידעתם שהמינגווי כתב 47 סיומים ל'הקץ לנשק'?
