בשבועיים האחרונים אני נאלץ לנהוג פעמיים-שלוש בשבוע למדינת תל-אביב רבתי. למרות שלמרבה הצער, רבים עדיין לא עובדים, וחלקם גם יישארו מובטלים בתקופה הקרובה גם לאחר החזרה הלא מסודרת לשגרה, הרי הכבישים עמוסים ונחסמים מתאונות לעתים תכופות. הסיבה היא שיוממיים כמוני שנהגו לא לנהוג ולהגיע בתחבורה ציבורית ובעיקר ברכבת, נאלצים לנוע ברכב משלהם. הקארפול מת, האוטובוסים עמוסים, מדבקים ולא מספקים והרכבת סגורה. אבל מה אני מלין, ראו את שלושת הגברים היורדים בתחנת הרכבת בפורט רומפר, נברסקה, בסערת שלג וכפור, ולמזלם נלכדו או נאספים על ידי בעל המלון הכחול, פֶּאט סְקַאלי. ומי יודע לכתוב טוב מכולם על גברים, גבריות וכבוד? לפחות על פי המינגוויי, זהו סטיבן קריין. על 'המלון הכחול' (נהר ספרים, 2018 [תרגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר מלמדת משה רון]), אמר המינגוויי - 'הוא הסיפור הטוב ביותר שכתב אי פעם סופר אמריקני'.
"בוקר אחד, כשקטר מצופה שלג גרר שרשרת ארוכה של קרונות מטען וקרון נוסעים אחד אל התחנה, הפליא סקאלי לעשות ולכד שלושה גברים. אחד היה שוודי מעורער וזריז מבט עם מזוודה זולה גדולה ומבהיקה; אחד היה קאובוי גבוה ושזוף, בדרכו לחוות בקר סמוך לגבול דקוטה; אחד היה איש קטן ושתקן מן המזרח, שלא נראה כזה ולא הכריז על עצמו שהוא כזה. למעשה סקאלי לקח אותם בשבי."
קריין חי חיים קצרים (1871–1900), אבל הספיק לא מעט כי התחיל לכתב בגיל שמונה (8!). הוא, כפי שכותב המתרגם, נחשב לחוליה המקשרת בין ספרות המאה ה־19 לספרות המאה הקודמת. על פי תלמה פרויד, קריין: "התפרסם במיוחד עם ספרו ‘התג האדום של האומץ’ שתיאר בריאליזם עצום את מלחמת האזרחים האמריקנית – שאמנם התחוללה לפני שקריין נולד – אבל אין לדעת את זה מהספר". ניתן לראות שקריין נטה לשלב צבעים בשמות ספריו [גם, למשל, The Bride Comes to Yellow Sky], אבל כמו ב'תג האדום' גם ב'מלון הכחול' השפעת הרגשות על התנהגות האדם בקבוצה ובמצבי לחץ באה לידי ביטוי בתיאוריו המדויקים. אין לי הבנה מספקת בקריין, ואולי [בטח] אני ממציא את זה, אבל הצבעים נועדו לבטא רגשות ועמדות ערכיות, כפי שמוסבר בסוף פסקת הפתיחה:
"פֶּאט סְקַאלי, הבעלים, הוכיח את כוחו הרב באסטרטגיה כשבחר את צבעיו. נכון שבימים בהירים, כאשר רכבות האקספרס האדירות החוצות את היבשת – שורות ארוכות של קרונות "פּוּלמן" מתנודדים – חלפו ביעף דרך פורט רומפר, המם המראה את יושביהן; והכת המכירה את גוני החום-אדמדם ואת השיכונים הטובלים בירוק כהה של המזרח הביעה בושה, חמלה, זוועה – הכול מתוך צחוק. ואולם לדידם של אזרחיה של עיירת ערבה זו, ושל אנשים המתעכבים בה מטבע עיסוקיהם, השיג פאט סקאלי הישג מרשים; עם כל העושר והפאר, עם כל האמונות, המעמדות, השאפתנויות, שזרמו ועברו על הפסים דרך פורט רומפר יום אחר יום, לא היה להם שום צבע במשותף."
בקיצור נמרץ, קריין, אוסף דמויות - הקאובוי, איש המזרח, והשוודי ובנו של בעל המלון - ג'וני לתוך המלון הסגור והמוקף סערה. שם על רקע משחק קלפים ופגיעה בכבוד ואולי רמאות ובעיקר משום מצב נפשו של השוודי החרד, המוטרף, וחסר הביטחון, הם מתנגשים, יוצאים לקרב אגרוף. בעקבות כך נוצר שינוי במאזן הכוחות ובמצב רוחו המאני-דיפראסי של השוודי, והוא עובר לזירה אחרת, לבר המקומי ושם, קורים דברים אחרים וסצנת הסיום. באפילוג, מוסרני משהו, מצביע קריין על הסכנה של העמידה מהצד והנזק שהיא גורמת. אבל אל תתנו להטפות לקלקל את הסיפור הנהדר הזה.
#ספר על גברים, צבעים, רגשות ומוסר. קריין יודע לספר סיפור, תאמינו להמינגוויי ולי. מומלץ ביותר.
לכל הרוחות שמו את המסיכה גם על האף, תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר
As you look around you
Do you like what you see?
Though it sometimes
Makes you lonely
Do you like being free?