במקרה, אבל רק במקרה, קראתי שני ספרים שמחבריהם נושאו את שם המשפחה 'גינצבורג'. קלמן גינצבורג האמרגן, ונטליה גינצבורג הסופרת האיטלקיה. גינצבורג הוא שם המשפחה המופיע בכמה גרסות, ומקורו בעיר גינצבורג (Günzburg) שבבוואריה אשר בארץ הגרמנים. הוא מהשמות שיהודי אשכנז אימצו כאשר חויבו להוסיף שם משפחה. נטליה גינצבורג שנולדה לאב יהודי (לוי) ולאם קתולית, קיבלה את שם המשפחה מבעלה הראשון לאונה גינצבורג, שנרצח ב-1944 בכלא הגסטפו. את חלק מקורות המשפחה פרסמה גם בספרה הנהדר - לקסיקון משפחתי (עם עובד, 1988) שקראתי לפני שנה וקצת, בו מתארת גינצבורג את קורותיה של משפחתה, בעיקר בתקופה שבין מלחמות העולם, אך גם מעט במהלכה ולאחריה. במרכז עומדות האמירות המשפחתיות. ביטויי האב והאם, מבטאים ומבססים את ההוויה המשפחתית במרוצת השנים. משפחה שבה האב יהודי והאם נוצריה כששמי הפשיזם מתקדרים, הם עומדים ברמות שונות כנגד הזרם, וגם משלמים מחיר. התפתחותם של הילדים והנכדים משולבת בענייניות וללא קישוטים מיותרים במאורעות החברה, הסביבה ואירופה.
ניצלתי את הזדמנות להמליץ על 'לקסיקון משפחתי', אבל בעצם הסקירה אמורה לעסוק ב'המידות הקטנות' (תשע נשמות, 2019 [תרגום את זה נפלא, יונתן פיין]). גם בספר המסות שפורסם לראשונה ב-1962, עוסקת גינצבורג בתיאור חומרי חייה. כפי שהיא כותבת: "כשכותבים סיפור, צריך לזרוק פנימה את כל הטוב והיפה שיש לנו להציע, שראינו ושחווינו, שאספנו במרוצת החיים". דווקא המסה שנותנת לספר את שמו, לא תפסה אותי, אולי המסר המוסרני וגם מורכבותו המחשבתית הקשו עלי. אבל שאר המסות [11 בסך הכל], הן מרתקות בדרך המחשבה והכתיבה של גינצבורג. למשל, 'חורף באברוצו' מתאר את גלות משפחת גינצבורג ואת החיים בכפר במרכז איטליה השונה מהעיר ממנה גלו. אבל השוואה איננה יוצרת טינה או דחייה, אלא היא כתובה ממבט האוהב את המקום והאדם. השוואה היא כלי חשוב בידיה של גינצבורג. כך גם במסה 'אנגליה: שבח וטרוניה' בו היא משווה בין אנגליה ובין איטליה, וכך ב'הוא ואני' בו היא שואלת עצמה אחרי 20 שנים של חיים עם בעלה השני, גבריאלה באלדוני, האם הניגודים שיש ביניהם, הם מפרידים או משלימים, והאם יכלו לדמיין אותם כאשר נפגשו.
