כתיבת היסטוריה של אירועים לחוצים טראומטיים היא קשה ביותר. ככה זה כפי שכותב עמירם אזוב בספרו החדש 'הכרעה' בצטטו את מעוזיה סגל באשר לעדויות מגובה החול. כלומר כל אחד רואה את הרשומון מזווית ראותו. העניין הופך מורכב כאשר העדים חווים לחץ עצום כמו בעת קרב וסכנת מוות. הזמן משנה קצבו, דברים מחליפים מיקום ולוח זמנים, חלקם נשכחים, חלקם מדומים, רובם לא ברורים, וזיכרונות מתערבבים ומתערבלים גם שעות מעטות לאחר שוך הירי. אבל לתיאורים מגובה תל החזה, מאחורי הזיג, מתוך השוחה, דרך עין הכוונת, ומהמפגש הפיזי הברוטלי של גופים השואפים להרוג זה את זה, יש חשיבות להבנת נפש האדם, ולא רק בהקשר הצבאי. זה העוסק בניסיון להמחיש למי שלא חווה את שדה הקרב באמצעות הקריאה, שהיא אמצעי נוסף בכלי האימון של החייל והמפקד. סל"א מרשל התמחה בתחקור ובכתיבה על האנשים מול ותחת אש. ספריו וסיפוריו הקצרים ממלחמת העולם השנייה - אנשים מול אש, ממלחמת קוריאה - גבעת קדל-חזיר ומקרבות וייטנאם הם דוגמה מצוינת ליכולת תיאורית, גם אם הקורא מתלבט מה היה, מה נברא בדמיון המתוחקר, ומה בדמיונו של מרשל. הפעם אספתי את 'ציפור - קרב לילה בויאטנאם' (מערכות, 1972 [תרגום שרגא גפני]) שלא הכרתי, ושקעתי בתיאוריו המרתקים.
בספר שני תיאורי קרבות קצרים. הראשון מתאר את התקפת הרג'ימנט ה-22 הצפון ויטנאמי על מנחת "ציפור", מוצב חוץ של דיביזיית הפרשים הראשונה של צבא ארה"ב. מוצב שכלל סוללות תותחי 105 מ"מ ו-155 מ"מ ואנשי הצוותים במצבה מדוללת, וכך גם כוח החי"ר שנועד להגן על המוצב ועל התותחים - פלוגה מופחת של כ-65 חיילים. רגע לפני הפוגת חג המולד, בערך באחת בלילה, פורצים שני גדודים מהרג'ימנט למוצב בסיוע ירי מרגמות ומקלעים רב במגמה להשמיד את התותחים. מרשל מתאר את הקרבות שניהלו יחידים, חוליות וכוחות קטנים מקובצים מתוך אנשי החי"ר והארטילריה כנגד התוקפים. את ההלם וההתאוששות של המשיבים באש ושל המש"קים אשר מקבצים סביבם לוחמים ונעים לקראת מגע. גם את המאבק של אנשי התותחים לשמור על הקנים ובכלל זה השבת אש ארטילרית בכינון ירי ושימוש בתחמושת פלאשט - 'כוורת' המפזר חצי מתכת לטווח הקרוב. לקרב הרב-ממדי [יהיה מה שזה יהיה] נוספת העליונות האווירית הכמעט מוחלטת של צבא ארה"ב. למרות הקשיים שמערימים מזג האוויר, אש הנ"מ וסכנת הפגיעה בעמיתים, מסוקי קרב ומסוקי סער חמושים מסייעים בעיקר לזנב ברג'ימנט הצפון-ויטנאמי הנסוג. מעבר לתיאור הקרב המפוזר והכאוטי, מעניינת התייחסותו של מרשל להתנהגות הלוחמים ולזיכרונם מהקרב. למשל, חובש הפועל ערום לגמרי אחרי שמדיו הוצתו מרימון זרחן ואיננו שם לב לכך, או אי התייחסות בתיאוריהם לגשם השוטף שירד במהלך הקרב.
הסיפור השני מתאר היתקלות של פטרול מחלקתי בתוך כפר שהופכת לקרב ממושך השואב עוד ועוד כוחות קרקעיים, אש ואוויר. אנשי "הצוות הכחול" של פלוגה ג' הנמצא בפטרול נכנסים לכפר שנראה שקט פו הואו 2. מרשל מסביר "זה היה איזור מרוחק מדי מבסיסה הראשי של הדיביזיה אשר באן קא ודליל באוכלוסיה מדי, אף לא בתושבים עוינים, משכדאי יהיה להחזיק בו או לרוקנו לגמרי בשיטת האדמה החרוכה. על כן, כל הגיחות שנעשו לתוכו נשאו אופי של פעולות פגע-וברח, ובאו בעקבות אזעקות אין-ספור, אשר על פי רוב הוליכו למסעות-חיפוש חסרי תועלת" [עמ' 111]. למרות התרגום העציצי, ניתן להבין את חוסר השליטה האמריקנית בשטח, וכן את בעיית המודיעין. דברים שאינם ייחודיים רק לויטנאם. כניסתה של המחלקה הכחולה לסריקת הכפר השקט מדי הופכת מיד לכניסה לשטח השמדה. המ"מ נהרג, כיתות, חוליות ובודדים מפוצלים בתאי השטח קטנים בעל טווח ראייה קצר, ואש ה"אויב נעלם" פוגעת בהם מצמרות האש ומחרכי המנהרות. גם כאן מתאר מרשל את פעולות החיילים והסמלים שחלקם מגלים גבורה וחלקם חושפים התנהגות של אי עשייה ופעולה במוד של הישרדות אישית. כאשר השורדים נסוגים מחוץ לכפר, מרוכזים כוחות נוספים באמצעות מסוקים וגם ברגל, ואש ארטילרית ואווירית ללחימה באויב שרק בודדים מאנשיו נצפים בכפר. השליטה המוחלטת בסביבות הכפר, באוויר והיתרון המוחלט בכוח לא מונעים את הנפגעים וגם את חמיקת מרבית 200 לוחמי האויב. אלה מתברר בדיעבד שהו בעיקר במנהרות, במה שמכונה בימינו התווך התת-הקרקעי. מרשל מצביע גם על הקשיים של איתור פתחי המנהרות ועל אתגרי הלחימה בתוכן. זאת בנוסף לתיאורי פעולות, מחשבות, תחושות ורגשות הלוחמים.
