בדרך כלל אני קורא מהר. אולי מהר מדי. כך זה לרוב. אפילו נוזפים בי על כך, ולעתים אני בולע את הספר ומאבד חלק מהתוכן. הרגלים רעים קשה לשנות, אבל את 'אנטארקטיקה' של הסופרת האירית קלייר קיגן (תשע נשמות, 2019 [תרגום תומר בן אהרון]) לא הצלחתי לבלוע. הכתיבה שלה לא מחליקה בגרון, במוח ובלב. היא כותבת נהדר, אבל לא ניתן לבלוע. אחרי קריאת הסיפור הראשון מתוך ה-16 בקובץ, וזה המעניק לו את שמו, הקורא [לפחות אני] חש את האימה שקיגן מטילה על הקורא, והופכת אותו לדרוך, לחשדן ולסקרן - מה היא הולכת לעולל לדמויות בסיפור.
קריאת הספר יצרה אצלי אמביוולנטיות [השתמשתי במילה הלועזית במקום דו-ערכיות' בשביל התנשאות]. התלבטות בין הכתיבה המרתקת והרב גוונית של קיגן ובין האימה שהסיפור הבא עומד להטיל על הקורא. כנראה כפי שנמצא בספרה הקודם בעברית של קיגן - 'ללכת בשדות הכחולים' (זיקית 2015). כתבתי כנראה כי אותו לא קראתי, אבל ההתייחסויות הרבות [לדוגמה] אליו במרשתת מאפשרות להבין [אם כך אני פטור מלקרוא אותו?].
