בקיץ 1982 ואולי בסתיו אותה שנה, עוד לפני שידענו שנשקע בבוץ הלבנוני למשך שנים רבות, אך כבר אחרי שהיינו מעורבים בדרומה, ופלשנו ותקפנו וכבשנו והתגוננו בפעם השנייה [הפעם הראשונה המסיבית (חוץ ממבצע חירם בשלהי אוקטובר 1948) הייתה ב-14 במארס 1978 מלחמת לבנון 0.5 - מבצע ליטני], יצאו צבי לניר ועלס דוברונסקי לפגוש את האויב ברשידיה, הדברים נחקרו ונרשמו ב'פגישות ברשידיה' (דביר, 1983). אל הספר הגעתי בעקבות התעניינות שהתעוררה בי אודות מבצע ליטני, שהוא מבצע נשכח יחסית אבל יש לו יסודות בעיסוק שלו בלבנון בהקשרים רבים מדיניים, אסטרטגיים וטקטיים. מכול מקום לא במבצע זה עסקינן, אבל בעקבותיו הלכתי לחפש חומרים אודות הפלסטינים מדרום לליטני עד סוף שנות ה-80. כך הגעתי למחקרם של לניר ודוברונסקי, משום שהוא בלט בחומר הזמין והנגיש המועט שקיים אודות האוכלוסייה הדרום לבנוני בכלל והפלסטיניים שהתגוררו במרחב בפרט.
המחקר עוסק במקרה בוחן של קהילה עם מאפיינים ייחודיים , אך גם הרומזים לגבי האוכלוסייה הפלסטינית בלבנון. מחנה הפליטים רשידיה הוא דוגמה לתהפוכות שעברו הפליטים הפלסטינים במהלך השנים. לאחר הגעתם מכפרי הגליל בעקבות מלחמת העצמאות התיישבו בתחילה הפליטים הסונים במחנה רשידיה העליון שנבנה ב-1936 עבר פליטים ארמנים. בעזרת מחקרים וחומרים ארכיונים, אך גם בעזרת שימוש בראיונות ושיחות עם תושבי המחנה במשך תקופה קצרה לאחר כיבוש המרחב על ידי צה"ל, סוקרים השנים את התפתחות הקהילה. הספר מחולק לשלושה חלקים. הראשון עוסק בעשרים השנים הראשונות (1968-1948), ומתאר את תהליכי התיישבות הראשוניים, את התקווה הראשונית שנכזבה לשוב לכפרים בגליל, השתרשות בלבנון למרות היחס העוין של הממשל והסביבה, ואת יצירת מרקם החיים האופייני לרשידיה ואת היחס לפוליטיקה ולמנהיגות המקומית. אחרי קשיים ראשוניים, על פי המחברים, היכולות, החריצות והשאיפה להשכלה של תושבי המחנה וגם המסגרת התומכת של הקהילה אפשרו שיפור במצבם הכלכלי של חלק מהמשפחות, ויצירת מעמדות חדשים.
