לפני כמה ימים התקשר אלי מני. "מה המצב? הרבה זמן לא דברנו", "מה קורה?" וכו'. ואז הוא אמר: "הסמ"פ שלי אמר שאתה קורא הרבה ספרים" [לא משנה מה אנחנו עושים כשנהיינו גדולים, יש דברים שמגדירים אתנו לנצח]. "כן," עניתי בצניעות מעושה, "אני קורא קצת". ואז הוא הטיל את הפצצה, "תשמע כתבתי ממואר". ממואר? ממואר? מני מגבעתי, ממשמר העמק, מהבקר, משומריה, יודע מה זה ממואר? ולא רק יודע גם כתב [אני במקביל לשיחה חיפשתי במרשתת, מה זה לכל הרוחות ממואר, בכדי שארשת הפסבדו-אינטלקטואל שלי לא תמחה]. "אשלח לך, תקרא ותגיד מה אתה חושב. בסדר?". "בסדר". "מה הכתובת?" שולח אליו בוואטסאפ. תגובה מהירה, "אתה צוחק עלי? ההורים שלי גרים בקצה הרחוב...אני לא שולח, אני בא לקפה!". הגיע, קפה, זיכרונות והשאיר את הספר. [נראה לי שעניין הגילויים הנאותים מכוסה, לא?]
ב'עקרב במים' (הוצאה עצמית, 2019) מני מוזס מספר בישירות פרקים וזיכרונות. ניתן לחלק את הספר לשלושה חלקים עיקריים, כמו כל דבר שמחלק לשלוש: ילדות בחיפה ונערות כילד חוץ במשמר העמק ובמוסד החינוכי 'שומריה'; השרות הצבאי מהמסלול במטכ"ל והדחה רגע לפני הסיכה, דרך התפקידים וההיתקלויות בגבעתי ועד ההחלטה לקחת אחריות על אירועים חמורים בגדוד "צבר" שעליו פיקד והפרישה [התפטרות?] מצה"ל; והעשור וחצי מאז שאז. בתפקידים שונים בתעשיות הביטחוניות [שנאמר תצטרף לתעשייה האבירית וטייל בעולם]. אז קראתי ברצף, נהניתי מהתיאורים והסיפורים. אמנם רק מני יכול לצאת ממצבים שמני נכנס אליהם, אבל חלק מהמקומות היו מוכרים לי.
כאן מתחילה הדילמה. מני שאל אותי: "מי הוא קהל היעד?", שאלה טובה. זיכרונותיו של אדם מהיישוב, את מי הם מעניינים? אם הוא לא סטפן צוויג או אשתו של טולסטוי? את מי כן? אשתו וילדים? ברור [יש להם ברירה?]; המשפחה הקרובה והחברים? ברור [יש להם ברירה?]. אז למי עוד?
