אני קורא לא מעט, אם כי לא מספיק, ספרים אודות מלחמות ובהם גם ספרים של אנשים במלחמה. ספרים שנכתבו על אנשים בלחימה וכאלו שנכתבו על ידי אנשים שהיו במלחמה. שבוע שעבר סקרתי את גרסתו של קריספ על המערכה במדבר המערבי, זו נכתבה ברוח האנדרסטייטמנט הבריטית עם הומור דק ואופטימיות משונה. רוח זו שורה גם על מעלמיין לזם-זם של המשורר ק' דוגלאס, ואולי בלי הומור האריסטוקרטי גם בספרי הטייסים מאותה מלחמה, כמו ברלינג שטס מעל מלטה או קלוסטרמן בהצגה הגדולה. גם ספרו של שאול קרצ'בר, 'עם הדיוויזיה השלישית ע"ש טראוגוט - יומנו של חייל יהודי בצבא הפולני העממי' (יד ושם, 1962, מתרגם צבי ברמאיר) הוא ספר זיכרונות, או יותר נכון יומן, של חייל במלחמת העולם השנייה, אבל שונה לחלוטין. זהו סיפור של מלחמה בכמה חזיתות בו בזמן, אם קיים זמן בשוחות ובזמן ההפגזות וההסתערות. מתוך מיליון וחצי יהודים שלחמו בצבאות בעלות הברית, זו דוגמה אחת של המורכבות של הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.
קרצ'בר גדל בעיר פרושקוב בפולין. נלחם בשורות הצבא הפולני בספטמבר 1939 כנגד הפלישה הגרמנית. נשבה ונמלט לברית המועצות. ביולי 1943 גויס לצבא האדום והוצב בצבא הפולני העממי בפיקודו של ברלינג להבדיל מצבא אנדרס "הבורגני". החל מראשית 1944 השתתף קרצ'בר בשורה של קרבות, בעיקר על אדמת פולין, כולל הקרבות לאורך נהר הויסלה ליד ורשה. בפברואר 1945 נפצע קשה בקרבות בגרמניה ואושפז למשך תקופה ארוכה. בסוף מאי 1945 חזר קרצ'בר לפרושקוב. שם מצא כי כמעט כל משפחתו נספתה. בספטמבר השתחרר מהצבא ועזב את פולין לקראת עלייה לארץ ישראל. היומן מתחיל עם קבלת הצו לגיוס ביולי 1943, ממשיך בתיאורי הטירונות והאימונים, ולאחר מכן את הקרבות העזים והעקובים מדם של שנת 1944 עד פציעתו הקשה. אחרי הפסקה בכתיבה שנבעה מהפציעה, חוזר קרצ'בר שכתב את יומנו ביידיש, לתאר את ימי הבלבול והפחד של סיום המלחמה, בהם האנטישמיות הפולנית שלא נעלמה התבטאה בפרעות וברצח יהודים, ובהם רצח האהבה שמצא תוך כדי המלחמה. תיאוריו הם אישיים ומלאי מחשבות ורגשות. בקדמה לספר קרצ'בר כותב על הדחף שהביאו לכתוב את היומן: "מין יצר יש באדם המעוררו למעשים שלא חזה אותם מעולם. אי אפשר לעמוד בפני יצר זה, ואפילו אם קטן-אמונה אתה ואינך מודה בערכו של אותו מעשה, שהוא משיאך לעשותו. לא אדון אתה לעצמך בשעה שאתה נתון בידי הגורל העיוור, רכוב על גלי שיטפון המוות; בשעה שאתה פורץ לך דרך על גוויות חללים, בקו הגבול של ההווי והחידלון; בשעה שיומך אכזרי והפקר, והמחר – ערפל. בשעה זו רק האינסטינקט הוא אדון-הכול. ואולי הוא-הוא שנתן בידי את העט, חבר לרובה."
