בסידור פינה מהספרייה, כלומר הזזת ערימות ממקום למקום, התגלו ספרים אבודות מתחילת המגיפה. כמה ספרים שסיימתי לקרוא אי אז בסוף פברואר עד מחצית מארס, ומהלם המצב, ושיתוק המוח והרגש, השארתי לא מסוקרים. אט-אט נערמו עליהם ספרים נוספים שנקנו, נאספו או הוזזו וכמעט שנשכחו בתהום הנשייה. זה קצת מוגזם, העניין הזה של התהום, אבל הנה נמצאו וננסה להיזכר מה היה כתוב בהם ולכתוב עליהם סקירות. נתחיל עם הקשה שבהם - זוכה פרס נובל 1990, המשורר, הסופר, המסאי ומה לא - אוקטביו פז (Paz - פס או פאס איך מתרגמים את זה בכל מקום כתוב אחרת). הספר 'מסיכות מכסיקאיות - מבחר יצירות מאת אוקטביו פז' (כתר, 1977 [תרגום מספרדית אסתר סולאי-לוי ודוד הרדן]), יצא כך ניתן ללמוד מפתח הדבר של יהודה עמיחי, לכבוד זכיתו של פז בפרס ירושלים בשנת 1977.
פז כותב לא פשוט. הספר מביא תרגומים של שיר פרי עטו וכמה מסות העוסקות בעם המקסיקני (מכסיקני או מקסיקני?). בהקדמה כותב הרדן: "באיזמל דק מנתח פז את האדם המכסיקאי, ובתוך כך הוא חושף, מתאר ומעריך תרבויות, אמונות והשקפות-עולם, תהפוכות ההיסטוריה ותולדות של מפגשים של עמים" [עמ' 11]. בכך עוסקת דווקא המסה האחרונה 'ה"אינטליגנציה" המכסיקאית'. מה רואים, איך משקיפים על עצמם אנשי מכסיקו ומה מקורות ההשקפה הזו. כמו שחש זאת איסטמן ב'נשמתו של אינדיאני', קשה לעמי אמריקה והדבר בוודאי נכון לעמים הנוספים ביבשות האחרות שנכבשו והושפעו מהתרבות האירופאית-נוצרית, לזהות את המקור הראשוני הטהור של עצמם. פז כותב: "כל תולדותיה של מכסיקו, מימי הכיבוש הספרדי ועד המהפכה, ניתן להשקיף עליהן כחיפוש של עצמנו - כיוון שנהיינו מעוותים ומחופשים על-ידי מוסדות זרים - ושל צורה שתבטא אותנו" [עמ' 87]. האם חיפוש העבר יסייע למכסיקו למצוא את עתידה ומה תפקיד האינטילגנציה בכך? והאם החיפוש והתועלת בהקשר זה הם פרטניים למכסיקו או אוניברסליים? לדעת פז, כפי שמסכמה הרדן: "בדיקה מפוקחת, כואבת, של מהות העבר וראיית העולם של זמננו כמות-שהוא: מאחד, גוזר גורלם של בני-אדם ועמים למוצא שהוא מבוך משותף, "המבוך של האדם" [עמ' 11].
בשתי מסות נוספות - 'כל הקדושים, יום המתים' ו-'מסיכות מכסיקאיות' בוחן פז את קרביי ההוויה המכסיקנית באמצעות שני מנהגים הכרוכים זה בזה - יום המתים והמסיכות. רעיון יום המתים או ימי המתים, הוא דוגמה להכלאה של מנהגי הנצרות עם מנהגים ילידיים האצטקיים ונוספים. הרעיונות המורכבים של היחס למוות, למתים, לחיים והגלגול התמידי, שניסיתי ללמוד גם באמצעות דברים שכתב גילי חסקין באתר המלמד והמלא ידע שלו, מבוטאים גם במסה של פז, המתאר את המנהגים, אך בעיקר את הזרמים הנסתרים העמוקים. חסקין אף מסתייע בפז בניסיון להסיר את הקשר הבלתי נפרד בין המוות לחיים: "אמנם עבר, אך יש משהו שאינו עובר, משהו שעובר בלי לעבור עד תום. הווה נצחי שסובב ללא הרף". פז גם מתייחס להרג וליחס להרוג בעיני המכסיקאי. מעניין להסתכל בדבריו בהקשרם של 'החיסולים' הצבאיים, וכנראה גם במבט עגמומי על זילות חיי האדם בעידן הקרטלים: "כאשר המכסיקאי הורג - מתוך בושה, הנאה או שרירות-לב - הוא הורג אדם, זולת. המרצחים והמדינאיים בני-זמננו אינם הורגים: הם מחסלים. הם עורכים ניסוי ביצורים, שכבר אבדו צלם-האנוש. במחנות-הריכוז משפילים תחילה את האדם; וכאשר הוא הופך לחפץ, משמידים אותו בהמון. הרוצח הטיפוסי של הכרך הגדול - מעבר למניעים המוגדרים שדוחפים אותו - מבצע, בזעיר אנפין, את אשר המנהיג בן-זמננו עושה בממדים גדולים" [עמ' 52].
