חור במערך ההגנה

צריפי ניר עוז (ארכיון ניר עוז)

קיבוץ ניר עוז הוקם כחלק משרשרת היישובים שנועדו להיות חלק ממערך ההגנה המרחבית מסביב לרצועת עזה. היה זה ברוח התקופה של "התיישבות הספר" שבאמצעותה ובעזרת צה"ל ומשמר הגבול קיבעו הישובים בפועל ובתודעה את קיומו של קו שביתת הנשק כקו תחומה של מדינת ישראל.[1] כפי שאמר דוד בן גוריון:

"דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ".[2]

כך הוקמו במרחב שמדרום ומערב לנחל הבשור הקיבוצים ניר יצחק (1949); מגן (1949); עין השלושה (1950); כיסופים (1951); רעים (1949); וקיבוץ נירים אשר הוקם כחלק מ-11 הנקודות ביום הכיפורים של 1946 בדנגור (היום ליד קיבוץ סופה) ולאחר מלחמת העצמאות עבר למיקומו הנוכחי כחלק מיישובי הפרסה.

תכנון התיישבות בתאם להתקפת המצרים (ארכיון צה"ל מתוך פריד, מהתיישבות ביטחון לביטחון היישובים)

אולם הצבא ראה בהתיישבות גם חלק ממערך ההגנה כנגד צבאות האויבים. כלומר, כפי שכתב יורם פריד במחקרו על תפיסת התיישבות של צה"ל בעשור וחצי הראשונים של ישראל: "מציאות שבה תושבים אזרחים, מתוקף מגוריהם באזורים שהוגדרו על ידי צה"ל כבעלי ערך צבאי, נחשבים לחיילים וכפופים לצרכים הצבאיים גם אם הם לא מגויסים לשרות מילואים פעיל." (פריד, עמ' 184). אכלוס היישובים באוכלוסייה צעירה מוכשרת צבאית ולציידה באמל"ח גם לא בנשק הקו הראשון, כך יסייעו בבלימת טנקי האויב. לכן הקמת היישובים הייתה גם משיקולים צבאיים אל מול צירי התקפה האפשריים לעומק ישראל.

בין נירים למגן היה חור, אותו ניסתה המדינה לסגור ביישוב נוסף. אל הפער עלה קיבוץ שלישי – צור מעון.[3] המייסדים שלו היו קבוצת צעירים שנותרו לפליטה בהונגריה בתום מלחמת העולם השנייה; במאי 1945 התאגדו והחלו בהכשרה חקלאית לקראת עלייתם ארצה. לאחר כמה מעברים הקימו משק חקלאי לתפארת בגרמניה. הם עברו את הגבולות לאיטליה ולבסוף נכלאו על-ידי השלטונות הבריטיים בקפריסין, וגם שם פתחו משק חקלאי. בבואם לארץ הגיעו לבית הספר החקלאי בנהלל, התגייסו לנח"ל, שיקמו את ניצנים שנהרסה במלחמה והתאחדו עם עוד חברות מעליית הנוער לקראת עלייתם על הקרקע.

בחודש דצמבר 1949 עלתה צור מעון על הקרקע בחסות תנועת "העובד הציוני", על כארבעת אלפי דונם ממזרח לחורבות הכפר הערבי הגדול חירבת מעין אבו-סיתה. בימיהם הראשונים שאבו מים לצרכיהם מנביעות השלאלה (עין בשור) עד שהתקינו צינור מבאר הכפר הסמוכה אליהם ממערב. הקבוצה שמנתה כ-90 בחורים ובחורות הקימה צריפים, מגדל-מים  ומאפיה. מחוסר תקציב מהתנועה המיישבת, הם עבדו כשכירים ביישובי הסביבה ואף השיגו כספים מנדבנים מחו"ל עד שרכשו טרקטור 9TD  זחלילי (שכנראה היה הראשון בנגב) ושהרוויח יפה אצל כל השכנים. בסוף שנת 1951, הועתקה אוכלוסיית הקיבוץ והועברה לקבוצת מבקיעים, דרומית לאשקלון. במקומם עלו לצור מעון קבוצה גדולה של בני מושבים, בעיקרם בוגרי בתי-ספר החקלאיים בכדורי, בנהלל ובמקווה ישראל; הם הגיעו במסגרת של גרעין נח”ל בשל"ת.  אך גם הקבוצה הזאת לא שרדה. לאחר שחרורם מהנח"ל החלו לחזור למשקיהם במושבים, עד שבשנת 1954 עברו הנותרים למושב ניר בנים. אדמות צור מעון חולקו בין יישובי מועצה האזורית אשכול. בסוף שנת 2011 הונחה באתר צור מעון אבן הפינה של רפת החולבות של ניר עוז בשותפות עם קיבוץ ניר עם. העבודה ברפת התחילה כשנה וחצי לאחר מכן. בשטח הרפת נותרו שרידי צור מעון ובהם שני מבני בטון – הרפת ומקלט.

במקום צור מעון שננטשה אל הרווח בין נירים ומגן הוכנסה ניר עוז שהיא התיישבות המאוחרת ביותר מול חאן יונס וכפרי הלווין שלה. היאחזות נח"ל מספר 15 בשנת 1955, כפי שנכתב בדף ההסברה שהוציאה מפקדת יחידת נח"ל 906 לטקס עליית היאחזות ניר עוז ב-29 בספטמבר 1955: "ניר עוז העולה היום על הקרקע הנה האחזות הט"ו להאחזויות הנח"ל, היא שוכנת במרחק של כ-600 מ' מגבול רצועת עזה. בצרוף לנירים ומגן תהווה משולש שישמש עמדת הגנה כלפי רצועת עזה."

מתוך הזמנה לטקס העלייה לקרקע (ארכיון ניר עוז)

בתחילה ישבו בהיאחזות גרעיני נח"ל שנועדו לקיבוץ מגן ולקיבוץ דביר. נקודת ניר עוז הייתה במעמד היאחזות כ-3 חודשים בלבד ולאחר מכן אוזרחה. כשנתיים לאחר מכן הועברה האחריות על הנקודה לגרעין "ניר עוז".

הגישה שהיישובים יהוו מוצב במערך הנ"ט קרסה תוך כמה שנים, הן משום שהובן שמה ששירת בהצלחה חלקית במלחמת העצמאות, לא יצלח כנגד צבאות ערב שהתחדשו והתעצמו אחרי 48, והן מסיבות אזרחיות, משקיות וכלכליות.

עמירם קופר איש הגרעין המייסד והמשורר המקומי [שנחטף ב-7 באוקטובר, נרצח והוא עדיין מוחזק בידי החמאס] כתב: "מביר גרה שתי פרסאות/ לא היה מה לעשות/ אז עשו קיבוץ פתאום/ גם בין חלם לחלום/ מין קיבוץ של אידיאל/ מין קיבוץ של אורגינל". השורות מופיעות בספרו "שירים מספר המדבר" ששמו מעיד על התחושה של חברי ניר עוז וחברי שאר היישובים בנגב המערבי אשר נאבקו בישימון ובמחבלים.

במבט אקראי וחלקי באירועי הפח"ע של אפריל 1956, לדוגמה מתוך חודשי התקופה, נראה שב-2 בחודש נהרג חייל וחברו נפצע מיריות מוצבים מצריים באזור נירים; ב-4 באפריל נהרגו 3 חיילי באש שנורתה ממוצבים מצריים על סיור רגלי באזור כיסופים; ב-9 בו הותקף רכב צבאי נושא נשק (נ"נ) ליד רעים, חייל נהרג ושני נפצע; פוצצו עמוד תאורה בזיקים וצינור מים ליד רעים; ב-10 בו עלה רכב נושא נשק (נ"נ) ליד מגן על מוקש ושלושה חיילים נפצעו. נ"נ נוסף עלה על מוקש ליד כיסופים ושלושה חיילים נפצעו. פוצצו באותו הלילה מתקן מים ומעביר מים ליד תקומה, צינור מים ליד ניר עוז, משאבת מים וצריפון בגבולות; ב-14 בחודש עלה נ"נ על 2 מוקשים נגד רכב ליד ניר יצחק ו-7 חיילים נפצעו; ב-29 באפריל נרצח מא"ז נחל עוז רועי רוטנברג. עליו נשא הרמטכ"ל משה דיין את הספדו המפורסם. הגבול הפרוץ זימן מחבלים וגם גנבים ושודדים במהלך השנים הבאות. בראשית יולי 1962 חדרו מרצועת עזה, אולי מחרבת אחזע'ה, גנבים באשמורת לילה אחרונה והוציאו את עדר הבקר של הקיבוץ בן 130 ראש מהמכלאות. המזימה נכשלה שכן העדר התפזר בשדות.

"עוטף עזה" זו אמנם כן, לא המצאה חדשה, כך מסתבר. בבוקר 7 באוקטובר, תפיסת הביטחון שעל פיה קמו היישובים עמדה למבחן הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות.

[1] גדעון ביגר, גבולות ארץ ישראל ומדינת ישראל, רסלינג, 2023, עמ' 152.

[2] בן גוריון, צבא להגנה ולבניין, מובא בתוך: דוד בן גוריון, על ההתיישבות, קובץ דברים.

[3] דן גזית, ובתווך – צור מעון… (גם זה קרה בשטחה של המועצה האזורית אשכול דהיום), אבני גזית.