מכיוון שקריאה זה עניין שמעסיק אותי מחשבתית ואני משקיע בו הרבה מזמני (כי אני רוצה להיות נחמד), ואני גם כותב על זה מדי פעם, כי יש פקודה לקרוא וגם פקודה לכתוב. בסדר, זה שאני נתתי אותן, לפחות שעצמי יבצע. לכן מדי פעם אני מתיישב על הספה מול הספרייה, מתבונן וחושב לעצמי כמה מהספרים הללו קראתי והאם אני אקרא אותם אי-פעם. חלק מהם הם ספרי יעץ, שנועדו לשימוש מחקרי. גם כאן נדרשת השקעה לעבור מ'גוגל' לחיטוט במדפים, אם כי זו תמיד שכרה בצידה. בעיקר בגלל שתקרא את מה שלא חיפשת. יש גם את סדרות הענק של פעם - ספר ההגנה או מלחמת העולם השנייה של צ'רצ'יל, שלא נועדו לקריאה. אם כי אני מודה שנשברתי אחרי שניים וחצי משישת כרכי המלחמה של צ'רצ'יל. יש ספרים שאתה מבין שהבנאליות שלהם מייתר את הקריאה. הם יכולים להיות ספרים מסוגות שונות, אבל הבנאליות מאחדת ביניהם. למשל 'מי הזיז את הגבינה שלי' הפסאדו-אינטלקטואלי ו'ללכת בדרך' של מויס שונים בתוכן, אבל שניהם פשטניים ומשעממים. אבל יש ספרים שכן התכוונתי לקרוא, והתחלתי מספר פעמים ברווחים של שנים, ולא הצלחתי לצלוח אותם. לפני כמה שנים כתבתי על כך, ואני מהרהר בזה שוב בפוסט הנוכחי.
במיוחד מטרידה אותי השאלה למה לא הצלחתי לקרוא את שלושת הספרים הבאים, למרות שכבר התחלתי בכך כבר כמה פעמים בכל אחד מהם. את הכישלון ב'האלה הלבנה' (ידיעות ספרים ואסטרולוג, 2012 [תרגום טלה בר]) של רוברט גרייבס, אני עוד יכול להבין. זה ספר מוטרף. פרויקט חייו של גרייבס, שחיבר כמה יצירות מרתקות (שלא לומר מופת וביניהן 'שלום ולא להתראות', 'אני קלאדיוס'), שבו הוא מנסה לפענח את המיתולוגיה הפאגנית של האי הבריטי. הנושא מרתק, אבל הספר מתאר שירים אפיים ומפרש אותם באופן שלי נראה מופרך, חוץ מכך שבתחילה התרבות הייתה נשית לפני שהתרבות והאמונה הגברית השתלטה. אז אולי אין לי רקע בתחום, או שאינני מסוגל להשתחרר מכבלי תרבותיים או שגרייבס באמת חשב שיש משהו בדברים, אבל רק הוא יכול למצוא אותם? בכל מקרה התנחמתי בהתמכרות קלה בסדרה שקרובה-רחוקה לנושא, אבל מצולמת בסקוטלנד (כך נדמה) "Outlander" (נוכריה) שמבוססת על סדרת ספרים בשם הזה. אבל אחרי כמה פרקים, אולי בתחילת העונה השנייה, הבנאליות והשבלניות הצפויה השתלטו עליה ונטשתי. וגם בכדאי לחפש את הלבנה והאלים אחרים יצאתי למסע קצר בוולס לפני שלוש שנים. לא מצאתי, אבל הייתי קרוב.
'
