כאשר אתה [לפחות אני] או את מדמיינים את החלוצים של העליות הראשונות, נגיד השנייה והשלישית, אנחנו רואים אותם חוצבים בסלע, סוללים כבישים, מלבישים אותה שמלת בטון ומלט, עמלים בגן הירק, מיבשים את הביצות. גם קלמן גינצבורג (1977-1905) עלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, חינוכו הדתי-ציוני דחף אותו לעלות בגיל 15 לארץ ישראל, ובשנים הראשונות לעשות את המעשים לעיל. אבל עד מהרה פנה להגשים את תשוקתו ולתרום לציונות ולהתפתחות הארץ והיישוב בדרך אחרת - אמרגנות. כן, כן, הקמת מולדת לעם היהודי מחייבת גם תרבות - מוזיקה, מחזות, מחול ועוד. בספרו האוטוביוגרפי, שיצא לאחר מותו - 'אימפרסריו - חמישים שנות פעולה בשדה האומנות' (מלוא, 1978), גינצבורג מספר את סיפורו שהוא דוגמה מעניינית של הציונות-הבורגנית?
אני מניח שהספר לא צעד ברשימות רבי-המכר, וסביר שמעטים בלבד קראו אותו, ופחות סביר שמשהו יקרא אותו מעתה ואילך, וכרטיסיית הקוראים הריקה [מספריית יד שטרית בטבריה] מעידה על כך. הרי העולם מלא באנשים שעשו דברים, חלקם מעניינים רק את עצמם, חלקם גם את סביבתם הקרובה, ומיעוטם רבים נוספים. גם לידי הוא נפל מאחת מספריות הרכבת, אבל מצאתי אותו מעניין. לא בגלל סגנון הסיפור האישי של גינצבורג, אלא בגלל ההיסטוריה [לא במובן המחקרי, אלא האישי] התרבותית-אמנותית שהוא מייצג. כאמור, לאחר שהוא מתאר בקצרה את נעוריו ושנותיו הראשונות כחלוץ נודד בארץ, מתאר גינצבורג את שנותיו כאמרגן ובעיקר את האמנים שייצג והפיק את הופעותיהם וביקוריהם בארץ ישראל, החל ממחצית שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד מותו. חמישים שנות אמרגנות, או כמו שגינצבורג שלא אהב את השם אמרגנות קרא לכך - חמישים שנות אומנות.
