מסע אל אמבטיית הדב

כלניות בבוקר

ביום שלישי אני יורד דרומה. לא לניר עוז אלא להמשך המחקר על קורות עין השלושה ב־7 באוקטובר. אתמול הושבה גופתו של החטוף החלל רן גואילי. תחושת הקלה עם השבתו לא מפחיתה את הכאב והמועקה של הפקרת החטופים אשר 46 מהם נחטפו חיים ונרצחו בידי החמאס. אבא הוא אחד מהם. אני נחנק מבחילה מהביטוי: "הבטחתי להחזיר את כולם וקיימתי" שנכנס מיד לשימוש כחלק משכתוב ההיסטוריה, כאילו שביבי קיבל מצב נתון והחטופים זה בכלל מראש ממשלה אחר. אבל אני משתדל להתמקד בירוק שחוגג מסביב, ובכלניות הפורחות.

אנדרטת נרצחי הטרקטור בשדות כיסופים

לפני קיבוץ כיסופים אני פונה מערבה לכיוון ואדי כיסופים. פעם היינו נוסעים לקטוף שם תאנים בקיץ. ב־7 באוקטובר משעות הבוקר עד אחר הצהריים כוח קטן של חיילי פלוגה ב' מגדוד 51 בפיקודו של סרן אורי שני ז"ל לחם את דרכו מאזור הגבול למחנה כיסופים, תוך שהוא פוגע במחבלים. אורי השיב את חייליו בשלום למחנה, אבל כאשר יצא להתארגן להמשך לחימה נהרג ביחד עם סמל ראם מאיר בטיטו ז"ל מפגיעת פצמ"ר. הדרך מתפתלת בין חורשות האקליפטוסים ומטעי האבוקדו, וליד אחד המטעים אנדרטה. אני עוצר. זו תזכורת למאבקי הגבול המתמשכים שהקיבוצים היו חלק מהם ושילמו בדמם. לא הכרתי את הסיפור על כך ב־6 בינואר 1971 עלה הטרקטור בו נסעו מנחם הרפז ('שרוך') ז"ל ורפי בן שטרית ז"ל על מוקש. הרפז נהרג במקום ואילו רפי שעלה כמה חודשים קודם לכן לישראל נפטר מפצעיו 5 ימים לאחר מכן. ליד האנדרטה שרידי טרקטור. אני מניח שאלה שרידיו של הטרקטור אתו שבו מיום העבודה.

אנדרטת חללי החטיבה הדרומית

אני מביט סביב על הטופוגרפיה הרכה-קשוחה של האזור. המרחב בין עין השלושה למכשול הגבול הוא רצף כמעט אחיד של מישור לס רחב ובו שדות חקלאיים עם תנודות גובה קלות בלבד (כ־10–15 מ׳). מספרו של ליבנה על חבל אשכול, אני לומד כי קיבוץ עין השלושה יושב על רכס הנמשך מאזור בארי עד שהוא נמוג דרומית לקיבוץ מגן. בכיסופים גובהו של הרכס 90-80 מ', בעין השלושה ובנירים 110-100 מ', ובניר עוז 115 מ'. ממזרח לרכס מתחתר נחל אסף, עם ערוציו הרבים. נחל זה זורם צפונה מאזור חרבת מעון אל נחל הבשור. חלקו הארי נמצא בין כביש 232 לכביש פרסה. נחל כיסופים, שהוא אחד מיובלי נחל אסף, יוצר מדרום לקיבוץ כיסופים מכתשון זוטא בגבעות הכורכר. מהרכס גולשים ערוצים מערבה לעבר וואדי סלקה שבתחום הרצועה ולעבר דיר אל־בלח. כולם נחלי אכזב.[1] רכס כיסופים-ניר עוז איננו מהווה יתרון טופוגרפי ניכר, אם כי הוא שולט על השטח שממערב לו. ממערב שולט על השטח רכס המקביל לוואדי סלקה וחרבת אחז'עה. שטח זה אשר ברובו חשוף ואיננו מאפשר מסתור מכונה "אמבטיית הדב". אין לי מושג מה מקור השם 'אמבטיית הדב'. הוא מופיע בפקודות צה"ל ולא הכרתי אותו קודם, אבל האמבטיה נחשבת בעיניי צה"ל כשטח השמדה כנגד מחבלים חודרים. מקיף את כיסופים ועוצר באנדרטת החטיבה הדרומית הצמודה לקיבוץ. על קיומה ידעתי אבל לא הייתי בה עד כה. שמות חללי היום הנורא חקוקים בה. לצדו של המח"ט אסף חממי ז"ל גם שמותיהם של גיבורי כיתות הכוננות.

כביש ביטחון מכיסופים לעין השלושה

בגלל אופי השטח החשוף נתיבי החדירה האפשריים לעין השלושה שהוערכו לפני 7 באוקטובר 2023 היו חדירת חוליית מחבלים או פשיטה של כוח מעט גדול יותר דרך וואדי סלקה שם נמצא פיר מנהרה בשנת 2014 ופשיטה דרך החורשה הנמצאת צפון מערבית לעין השלושה על בסיס תנועה בוואדי המקביל וצמוד לכביש 242 הפונה דרומה לעבר הקיבוץ. עוד שני ערוצים הזורמים מערבה כחלק מאגן ואדי סלקה הם: ואדי עדי שצמוד אליו מאגר עין השלושה; וואדי טלית הדרומי אליו. שני הערוצים, הגם שאינם עמוקים, מאפשרים התקרבות בהסתר של חוליות מחבלים לעבר עין השלושה ונירים לאחר מעבר המכשול. אני נוסע למאגר ללמוד ברגלים, אבל להקת כלבים משוטטים החושפים שיניים רעות ונובחים משאירים אותי כלוא ברכב.

הבן הבכור של נירים (מקור 'הארץ')

כבישי השדות, 'כבישי הביטחון' שנסללו גם בכדי להקטין את סכנת המוקשים, מאפשרים תנועה מהירה מערב-מזרח. הם שירתו את שיטת המתקפה שבה בחר החמאס. לא הייתה לו כוונה להתגנב בוואדיות. אני נוסע מהמאגר באחת הדרכים בה נעו אופנועי המרצחים לגדר עין השלושה. אחרי השיחה והסיור עם חבר כיתת הכוננות ממנה אני לומד את פרטי הפרטים על מה שעבר עליו, אבל גם, אולי בעיקר, את תחושותיו באותו היום ולאחריו, אני ממשיך על 'קו הרכס'. מגיע אל 'החרובים' של נירים, להתבונן בקברי הנרצחים של 7 באוקטובר ובהם שניהם ש'הוחזרו' לאחר שהופקרו חודשים בעזה - נדב פופלוול ויגב בוכשטב ז"ל. אני הולך לאנדרטת חללי התקפת המצרים על נירים ב־15 במאי 1948 שבפאתי בית הקברות. הנה עוד חיבור של מלחמת הנצח בכלל ושל קרבות הנגב המערבי בפרט. בנקודה המקורית של נירים, באנדרטת דנגור ליד קיבוץ סופה, נהרגו לוחמי סיירת נח"ל ב־7 באוקטובר בהגנה על יישובי הגזרה. קברו של אמיר אבני ז"ל מחזיר אותי ואת המאבק ואת המוות לשנת 1971. אמיר בנו הבכור של קיבוץ נירים, חייל משוחרר בן 22 נהרג בעלות הטרקטור עליו נסע עת ריסס במטע אבוקדו על מוקש כחודש וחצי אחרי אנשי כיסופים (18 בינואר 1971).

שער 'יש תקווה'

משום מה מזמזם בראשי 'חד גידא' של חוה אלברשטיין: "הלילה הזה יש לי עוד שאלה / עד מתי יימשך מעגל האימה / רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה / מתי ייגמר הטירוף הזה". האם ביום שהושבה גופתו של החטוף־החלל האחרון מעזה (ונזכור שיש נעדרי צה"ל נוספים שעדיין לא חזרו), הייאוש היא מילת המפתח במעגל המוות הלא נגמר. קו המוות והאנדרטאות שבמסע הקצר באמבטיית הדב שעשיתי בבוקר הצונן צפיתי בו בכל מקום? ואולי כפי שמציע אבי שגיא בספרו 'יש תקווה - מסע פילוסופי־קיומי בעקבות התקווה' (אדרבא, 2025) אסור לנו להתעלם מהייאוש, משום שהתכחשות אליו היא הכחשה של מרכיב קיומי בחיי האדם - התקווה. זה כמובן מורכב יותר. במסע לתקווה שגיא מצטט בין רבים את הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו ל"א, יד-טז). דומה שזה הפסוק הנכון ליום שכזה. לא?

"נו באמת…

שוב רוח הרפאים שלך נכנסת לי לחיים.

לא שזה מפתיע —

ירח מלא,

ואתה מתקשר בדיוק עכשיו."

[תרגום מכונה קלוקל בסיוע שלי]

[1] אמנון ליבנה, חבל אשכול – סקר נוף ומסלולי טיולים, ספרית מעריב, רשות שמורות הטבע ומועצה אזורית אשכול, 1988, עמ' 31.