אחת הסוגות שאיננה חביבה עלי או שאינה כוס התה שלי, כי מי בכלל שותה תה בחום הזה, הם ספרי העצמה אישית או בשמם הנוסף - ספרי העצות הלא מועילות. ספרים כמו 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו והפראיירים שקנו את הספר', 'להעיר את הטמבל בפנים ואת אלה שגיהצו כרטיס בשביל לשמוע אותי' או 'להגשים את חשבון הבנק שלי (לא שלך)'. בכל מקרה, נדמה לי שהשיא של חיי בתחום הלז, היה קבלת הספר 'מי הזיז את הגבינה שלי' שחולק לסגני אלופים ומעלה בצה"ל על ידי הרמטכ"ל בראשית שנות האלפיים. אני עדיין חש את החמיצות, שלא לומר הקבס שאחז בי כאשר ניסיתי לקרוא את 'הדבר' שקבלנו. אחרי שחרגנו מהעיקרון האלמותי של אבא של טמפר: 'אם אין לך משהו נחמד לומר, מוטב שלא תאמר דבר', ושחררנו לחצים, באו נדבר על ספרו של אליעזר שקדי - 'למה מי זה מייקל?!' (ידיעות ספרים, 2021). והנה אני כבר אומר דברים נחמדים - אני ממליץ על הספר כספר העצמה אישית וארגונית. מה?!
אלוף (במיל') אליעזר שקדי, שירת כטייס קרב ובתפקידים מגוונים במטה חיל האוויר וכיהן כמפקד 15 של חיל האוויר בשנים 2004–2008, ולאחר מכן כמנכ"ל אל על בשנים 2010–2014. למרות שמועות ששמעתי שלא מדובר באוטוביוגרפיה רגילה, קניתי את הספר. כחובב סוגת האוטוביוגרפיות הצבאיות [לדוגמה: וילנאי; מאטיס; כ"ץ]. חשבתי שיהיה מעניין לקרוא על תפקידו כמפקד חיל האוויר, ובעיקר במלחמת לבנון השנייה ובמבצע 'מחוץ לקופסה' תקיפת הכור הגרעיני הסורי בספטמבר 2007. עניין זה מסופר, אבל כמו כל ספרו של שקדי, אין בו כמעט פרטים היסטוריים-טכניים, אלא חוויות אישיות ותיאורי אינטראקציות בין-אישיות. שקדי איננו מספר סיפור כרונולוגי של תולדותיו וקורותיו, כי אם הסידור של פיסות החיים הוא אינטואיטיבי ואסוציאטיבי בהתאם לנושא או ללקח. אני מודע שדי נלחצתי כאשר בסוף הקטע הראשון הופיע המשפט: "לפעמים מתבלבלים ולא מבינים מה חשוב באמת."[עמ' 14]. אבל לאחר שהתאמתי וכיילתי את ציפיותיי מהספר, אפשר ליהנות מהסיפורים, ושקדי הוא מספר בחסד עליון, וגם, למרות הציניות הטבועה בי, ניתן ללמוד מהתובנות הנובעות מהסיפורים. כאמור סדר הסיפורים, כדרכם של אלה הוא אסוציאטיבי וכולל סיפורי ילדות ומשפחה, חוויות מקורס הטייס, מעשי המפקד בדרגות השונות, ניהול ומנהיגות בדרגים הבכירים (מח"א ומנכ"ל אל-על) ועוד. מרגשים סיפוריו על אביו ניצול שואה מהונגריה שהיה למחנך וגם הללו על חוכמתה של אמו.
גל פרל מציע בסקירתו על הספר לחלק את ספרי הזיכרונות של המפקדים "לשלושה קטגוריות. הראשונה, היא "תמיד צדקתי" [...] הקטגוריה השנייה, "כמה טוב הייתי" [...] את הספרים שנופלים תחת אחת משתי הקטגוריות אלו מומלץ לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח" . הקטגוריה השלישית היא זו של ספרים שהמחבר תיאר בהם את האירועים כהווייתם, פחות או יותר." האם ספרו של שקדי נופל באחת מהקטגוריות הללו? יש בספר מאורעות צבאיים כמו פיקוד של חיל האוויר על מבצע הקומנדו 'חד וחלק' במלחמת לבנון השנייה, קרבות אוויר, וכאמור, גם סיפורים על ההכנות והתלבטויות בהקשר לתקיפת הכור, אבל מדובר גם בסיפורים לא רק מהשירות הצבאי וממנכ"לות אל-על. וכאן המקום לשאול, האם יש תרומה בלקחי אנשי הצבא (יש הטוענים, שחיל האוויר לעתים הוא צבא) לציבור הכללי או למנהיגים אזרחיים. לא ספרים שבהם יש תובנות מרומזות בהקשרן של התנהגויות האדם באשר הוא והיכן שהוא, אלא ספרים הבנויים עבור התובנות כמו ספרו של שקדי? לא יודע, זו לא סוגת התמחות שלי, אם אני מתמחה במשהו בכלל. בכל מקרה ניתן לדלג על מסקנותיו של שקדי המצורפות בחלק ניכר מהקטעים וליהנות מהסיפורים. בהקשרן של שלושת הקטגוריות שהציע פרל, אני חושב שיש כאן שילוב של השתיים הראשונות. אבל ברוח חיל האוויר שהתחקיר והביקורת הן נר לרגליו, גם "דברים רעים" מנוצלים ללמידה ולהתקדמות ובכך הופכים ל"דברים טובים". אבל לפני שנמרה את הנחיית אבא של טמפר, נעצור כאן.
#ספר סיפורים של מפקד ומנהל בכיר וגם אדם רגיש. סיפורים מעניינים וגם תובנות בצדם. מומלץ לא רק כמתנה בעת חילופי תפקידים ובסדנות העצמה.
איזה יום היום ובאיזה ערב חג אנחנו? מה זה משנה תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר
The first cut is the deepest
Baby, I know, the first cut is the deepest
'Cause when it comes to being lucky, she was cursed
When it comes to loving me, she's worst