צוואת דורון

שער הספר 'בדרכי שלי' מאת דורון רובין

"זה מה שהייתי רוצה להנחיל לדור המפקדים הצעירים, שגדל עכשיו ויגדל בעתיד: אל תשרדו, אל תתחמנו, אל תקמבנו.

היו ישרים, הגונים, ערכיים.

עִמדו על שלכם, קחו אחריות, שלמו את המחיר שצריך לשלם - גם אם דפקו אתכם.

ואל תצייצו - לכו בדרככם בקומה זקופה" [עמ' 162].

אני מודה שכאשר ראיתי לפני שנתיים-שלוש בחנויות הספרים את ספרו של דורון רובין - 'בדרכי שלי' (כנרת, זמורה ביתן, 2018) שיצא אחרי מותו, ורפרפתי בו חשתי הסתייגות ורתיעה. עוד אוטוביוגרפיה של גנרל ישראלי, ועוד שימוש בויקיפדיה עבור רקע כללי לקרבות. רפרפתי כמה פעמים וויתרתי על הקנייה למרות שאני רוכש רבות מהביוגרפיות ומהאוטוביוגרפיות של המפקדים הישראליים. קניתי אפילו את גרועות והמחופפות שכתבו אילן כפיר ודני דור, כמו זו על ינוש אשר רמתה פוגעת בכבוד האיש. אבל לקנות ספר שמשתמש בויקיפדיה? זה כבר מוגזם. לא קניתי ולא קראתי, עד עכשיו. מה שינה את דעתי? הסיבה המינורית, היא שרציתי לראות מה כתב על מבצע ליטני שאליו התנדב כמפקד בה"ד 1 - לא הרבה [עמ' 153], והסיבה העיקרית היא מכיוון שאני עובד לעתים עם כאלה אשר היו פקודים, יותר נכון אנשים, של רובין, ושמעתי את הערכתם הרבה אליו, כאדם וכמפקד, וראיתי אותם שומרים לו אמונים גם כאשר לא היה מפקד ולא היה על הסוס.

גדרות הבזלת - צלם בעז זלמנוביץ (רמת הגולן 2018)

אז קראתי ואני מבין שפספסתי את הכוונה של הספר, את המטרה של רובין בכתיבתו. נכון קשה לי לקבל את השימוש בויקיפדיה, אבל אני מקבל את הסבר של רובין לכך [עמ' 23], גם נכון שהספר מבוסס על 'אני' של רובין, אבל זו לא אוטוביוגרפיה, כפי שהוא עצמו כתב: "זו איננה אוטוביוגרפיה. אין לי עניין לפרוס את קורות חיי לפניכם, הם לא עד כדי כך חשובים. אני רק מבקש לחלוק עם הדורות הבאים את ניסיוני כמפקד שהוביל לוחמים לקרב. ללמדם כיצד עליהם להיערך לקראת קרב, ואיך לתפקד מרגע פריצתו, במהלכו ועד להכרעתו. עיקרו של הספר הוא תובנות ולקחים צבאיים וניהוליים שנטבעו בדם, ואלה נטווים בחלקים נרחבים ברצף כרונולוגי, פחות או יותר, עם הביוגרפיה הצבאית שלי." [עמ' 15]. זו צוואה ערכית-מקצועית של אדם שלחם כמפקד שלוש מלחמות, והשתתף ופיקד על עשרות, אולי יותר, מבצעים, ובתקופתו כראש מה"ד יצא לפועל אחד השינויים החשובים בהכשרת הקצונה הבכירה בצה"ל - פו"ם ברק. מהלך שגם הוא חייב הליכה כנגד הזרם [עמ' 138-133], כמו מהלכים רבים בקריירה הצבאית של רובין. נציג כמה מהנושאים שרובין מבקש שנלמד מניסיונו. הראשון - 'מתאמנים כמו שנלחמים' הוא מוטיב מרכזי בספר כמו בגישתו של רובין: "ולדעתי, אימון שמתנהל על פי התכנון, תרגיל שזורם והמטרות מושגות בו — זהו אימון שאי אפשר ללמוד ממנו דבר. לקחים אינם יכולים להיות מופקים מאימון או מתרגיל שמתנהל בדיוק כפי שתוכנן, והטעם לכך פשוט: המלחמה אינה מתנהלת לפי תוכנית. מלחמה היא ממלכת אי־הוודאות, וכל כולה בסיס לשינוי, לבחינה, לטעייה ולתהייה. לכן — דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני." [עמ' 18-17]. רובין מביא דוגמות רבות בספר לגישה הזו ביחס לאימונים - אם תכנית המבצע בתרגיל התבצעה כפי שתוכננה, והתרגיל נראה מוצלח, הוא נכשל.

עץ השקמה - צלם בעז זלמנוביץ (נגב 2018)

רובין האמין, כפי שכתב בריאן מק'קוי בספרו להט הפיקוד ש: "הציווי המוסרי של המנהיגות הוא להכין את עצמנו פיזית, מוסרית, רוחנית ואינטלקטואלית. והסיבה לכך ניתנה על-ידי הגנרל ג'ון א. לג'ון: למנהיגים צריכה להיות תחושה חזקה של אחריות גדולה הנובעת מתפקידם. המשאב אשר הם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם" [להט הפיקוד, עמ' 97]. אמנם רובין ניסח זאת קצת אחרת, אבל נדמה לי שהכוונה כפי שהיא באה לידי ביטוי בדפי הספר דומה: "נדרשים מהם מוסר, יושר, לויאליות, פתיחות, סקרנות, איכותיות, דוגמה אישית - כלפי חייליהם ופקודיהם, והם צריכים להוות עמוד שדרה מול הממונים עליהם. עליהם להיות ראויים לאמונם של ההולכים אחריהם. עליהם להיות גאים בחייליהם, לאהוב אותם כאילו היו בניהם, להאמין בהם לשמור עליהם, לדאוג להם. עליהם לזכור כי חיי אדם מופקדים בידיהם" [עמ׳ 25], לכן מפורטות הדרכים בהן אימן את פקודיו, הדרישות שדרש מעצמו ומהם, ואת האופן שבו נתן להם גיבוי, ובכלל זה שעמד כנגד רפול שרצה להדיח מג"ד מחטיבה 35 כשאר רובין פיקד עליה, ולצאת כנגד רפול זה לא היה פשוט.

הטל צל ענק - צלם בעז זלמנוביץ (עלי מונטר 1991)

עוד נוגע רובין בנקודה כאובה - הטשטוש בין מורשת הגבורה ובין תחקיר מקצועי וביקורת נוקבת. תחת הכותרת: "טוב למות בעד ארצנו - רק שלא תמיד זה הכרחי: על פיקוד וניהול קרב, גאווה ומיתוסים, הקרבה וצל"שים" [עמ' 105], הוא יוצא כנגד התרבות שרק מקדשת מיתוסים. הוא איננו רוצה לנתצם, וחושב שהם חיוניים לחינוך ולרוח הקרב: "אפשר לעטר קרב כושל באמצעות סיפור על קצין שהשליך את עצמו על רימון מתגלגל, זעק "שמע ישראל" והקריב את חייו כדי להציל את חייהם של חייליו. אני לא הייתי מעלה תהיות שמערערות את הנרטיב. אני חושב שתהיות מסוג זה הן נבזיות ומיותרות, גם אם השאלות שנשאלות אינן נטולות הגיון [...] אומה זקוקה למסד של סיפורים כאלה. הניחו להם להיווצר, להיאחז ולהכות שורשים." [שם]. אבל רובין חושב, כך אני מבין זאת, שהדגשת האתוס מכסה על הרצון להסתיר את הכישלונות, את חוסר המקצועיות שהתגלה, ואת הפחד להיחשף. מצב אשר פוגע במקצועיות צה"ל ומפקדיו, ביושרה שלהם ובכך מחליש את סמכותם, והימלטותם מאחריות גלויה לכל: "לא קיימת כל זיקה בין המיתוסים שמסופרים ומועברים מדור לדור, שעל חשיבותם עמדנו, ובין המקצוע הצבאי [...] אפשר להאדיר את דמותו של יוני נתניהו ז"ל, אבל אם אנחנו מבקשים לנתח את מבצע אנטבה ולהפיק ממנו לקחים, נעשה שימוש בכלים שונים מאלה שנועדו ליצירת מיתוס. אנחנו נבחר מארגז הכלים שלנו אזמל חד, ובאמצעתו נפרק את הקרב לגורמיו, נבחן את תוכניותיו, את האופן שבו יושמו בשטח, ונישען אך ורק על העובדות." [עמ' 106]. יש עוד הרבה מה ללמוד מדבריו של רובין וגם להתווכח איתם, אבל בשביל זה תצטרכו לקרוא.

#ספר צוואה ערכית-מקצועית של מפקד קרבי, בחינה ביקורתית של התרבות הצבאית בצה"ל באמצעות סיפור חייו. מומלץ למפקדים בצה"ל באשר הם, ולא רק לצנחנים.

שיקול דעת, מסיכה, חיסון, קריאה, נחמדות.

ויש גם שיר

Some folks are born made to wave the flag

They're red, white and blue

And when the band plays "Hail to the Chief"

They point the cannon at you, Lord

#ספר #בדרכי_שלי #דורון_רובין #מנהיגות #לחימה #אימונים