נדמה לי שהיה זה בסוף שבוע שעבר שעשיתי או יותר נכון ניסיתי לעשות סדר באחת הפינות של הספרייה שבחדר העבודה. סדר במובן הגברי הפשטני - להעביר ערמות של ספרים ממקום למקום ולקוות שהדברים יסתדרו מעצמם. והנה אם אנחנו מדברים על גברים חסרי יכולת נחשף לפני ספרו של מישל וולבק - 'סרוטונין' (בבל, 2019 [תרגום עמית רוטברד]), שקראתי לפני הסגר הראשון. הוצאת בבל מרבה להוציא ספרים של וולבק, וקראתי רבים מ-11 שהוציאה עד כה. בכל מקרה וולבק הוא סופר שהיחס של הקורא אליו הוא בינארי - אפס או אחד, אתה אוהב את כתיבתו או שנאה אותה. אין באמצע. טוב זו דעתי הלא מלומדת. כאמור, אני משתדל לקרוא את ספריו, למרות ואולי בעצם בגלל אי נימוס שלו, חוסר הפוליטיקל קורקט שלו שהוא הרבה יותר אינטליגנטי מזו של יעקב אחימאיר. הוא גם בכתיבתו מיזוגן, ניהיליסט, לעתים פרונוגרף ועוד התנהגויות שרצוי מאוד לא לנקוט בהן במציאות אם עדיין יש דבר שכזה, אבל בכל זאת יש בו משהו מסקרן ואחר.
כמו בחלק ניכר מכתיבתו, גם ב'סרוטונין' המספר הוא גבר בגיל העמידה הנמלט מסביבתו, מאהבתו, מהחיים המחוברים, ובעיקר מעצמו. כאשר הוא מתודלק ביתר כדורים נוגדי דיכאון הפועלים על הסרוטונין, המוליך העצבי המשפיע על התיאבון ועל ההנאה המינית, זו כפי שיודעים קוראיו הוותיקים של וולבק חשובה לו מאוד. הפעם זהו מהנדס מומחה בחקלאות, פלורן קלוד לברוסט, ששונא כאמור את חייו החל משמו. אחרי שעסק במשך שנים ב'מודרניזציה' ובתיעוש של החקלאות באזורים הכפריים של צרפת, אלה הנאבקים על קיומם והמתרוקנים מחקלאים [יש גם הפגנות זעם] ומתבססים יותר ויותר על אטרקציות ותיירות, הוא בורח מזוגתו הבוגדנית, הזרה והשנואה ומשוטט במרצדס G350 4x4 שלו. מחפש מפלט במגורים ארעיים שונים ומנסה לחפש את האושר שחווה בעבר, ואת אהבותיו שאיבד וזנח.
"האם הייתי באמת אומלל כל כך? אם באופן יוצא מהכלל האנשים שאיתם באתי במגע (...) היו מתעניינים בשלומי, הייתי נוטה לאפיים אותו בעיקר כ"עצוב", אבל היה מדובר בעצבות שקטה, מיוצבת, בלי עליות אבל גם בלי מורדות. בקיצור עצבות שהיה ניתן להחשיב אותה כסופית. אבל לא נפלתי במלכודת הזאת; ידעתי שהחיים עדיין יכולים לזמן לי הפתעות רבות, איומות ונפלאות כאחת." [עמ' 83].
בספר אחר של וולבק 'כניעה [בבל, 2015] הוא כותב: "רק ספרות יכולה להעניק לכם תחושה של מגע עם נפש אנושית, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמלהיב או דוחה אותה." אבל גיבוריו של וולבק מחפשים את האושר או את הקרבה אליו באמצעים אחרים, והחיפוש לא מצליח. גם פלורן טובע בכדורים, מאבד את תשוקתו המינית ואת תשוקתו בכלל. אם להשתמש בציטוט מהספר שמביא דוד רוזנטל בביקורתו המלמדת ב-וואלה: "אף אחד כבר לא יהיה מאושר במערב... אנחנו צריכים להתייחס היום לאושר כאל חלום בהקיץ עתיק יומין, התנאים ההיסטוריים פשוט לא יכולים להתאחד". בקיצור זה וולבק האופייני, אבל נדמה שיש כאן חזרתיות רבה מדי על מוטיבים ורעיונות שעלו בחלק מספריו הקודמים, ויותר מדי חלקים חלשים. וגם הביקורת הנוקבת שלו על הליברליזם המערבי והמרדף אחר העושר הקפיטליסטי בתקווה שיביאו את האושר איננה מוצלחת כמו בספריו המוקדמים. ההבלחות הוולבקיות מדי פעם בעיקר בהתחלה ובסיום רק מדגישות את ההחמצה.
#ספר של וולבק הוא תמיד אתגר לקורא. הפעם זה ספר למכורים, יש ספרים אחרים שלו להתחיל בהם, וזה מומלץ לעשות.
השרים גמרו לריב? מפקד קורונה מונה? שיקפצו לנו, נשים מסיכה, נשמרו על ריחוק חברתי ונקרא ספרים ונהיה נחמדים.
ויש גם שיר
Now so long, Marianne
It's time that we began to laugh
And cry and cry and laugh about it all again