נדמה לי שקראתי את הספר לפני עידן ועידנים, אבל בעצם אין זה משנה. בכל מקרה לא זכרתי אלא משפטים שנדמה היה לי שקראתי, ואולי לא. אך קריאה נוספת או ראשונה אחרי שצברת ניסיון חיים, למדת, קראת עוד דבר או שניים ויש לך פרספקטיבה שאולי ממקדת את מחשבתך, מעניקה נופך אחר לספר. האם יכולתי להבין את רצונו של חייל החי"ר לזרוק מעליו את הציוד והמשקל ולהישכב על הגב בוהה בכוכבים גם כשהסיכוי להגעת חוליית אויב מאחורי הבולדר או האוכף הוא גדול, מבלי שעשיתי זאת בעצמי? ולכן קריאה עכשווית בספרו של אורי אבנרי, 'בשדות פלשת 1948' (נ' טברסקי, 1949), היא מרתקת מכמה היבטים, מעבר לתיאור השוצף של דברים שנכתבו ברובם בזמן אמת בעיצומם של חודשי הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות והתפרסמו בעיתון הערב. אבנרי אמנם מתלבט האם לא היה כדאי להיות 'סופר מלחמה' של עיתון, אבל לא מוותר על חווית המלחמה הכואבת והמלמדת.
אבנרי התגייס לחטיבת 'גבעתי' ולחם בתחילה כלוחם רגלי ולאחר מכן פלוגה הממונעת 'שועלי שמשון' בקרבות 'נחשון', בלימת המצרים באשדוד, ועוד רבים נוספים בחזית 'גבעתי' שבלמה את הפולש המצרי במחיר יקר - 675 הרוגים וכ-2000 פצועים. הספר כולל את הרשימות ששלח לעיתון במהלך חודשי המלחמה. בדצמבר 1948, נפצע בבטנו במשלט מול כיס פלוג'ה, כאשר היה מ"כ של חיילי גיוס חו"ל (גח"ל). במהלך תקופת החלמתו הוסיף קטעי קישור והוציא ב-1949 את הספר שזכה להצלחה עצומה. 30 אלף עותקים בכריכה קשה נמכרו בחודשים ספורים בעשר מהדורות. הסיבה להצלחה הייתה נקודת מבטו של החייל הפשוט - "נמלת החזית", כפי שאבנרי מכנה את עצמו ואת רעיו. החייל האפור שנלחם באויב, אבל גם נאבק בחום, בקור, ברעב, בצמא, בפשפשים ובגעגועים הביתה במובן הרחב של המילה: "שכבתי קרוב לארבע שעות. הקור איום. אני מתפלא בעצמי שלא נרדמתי. לאט לאט מופיע קו אור דק במזרח. מעוררים את הישנים. אריה עומד ליד האלחוטאי. אנו יודעים: עוד מעט תישמע התזמורת." נקודת מבטו של החייל אבנרי איננה מקיפה בזמן הכתיבה את האסטרטגיה של בן גוריון והמטכ"ל, גם לא את התכנון 'המערכתי' והטקטי של מפקד החטיבה [על כך ניתן לקרוא בשני הכרכים שחיבר אברהם אילון על גבעתי בתש"ח], ולרוב גם לא את כל הקרב עצמו, הוא רק יודע שהוא צריך לנוע במקומו בטור, להתפרס משמאלו או מימינו של מפקד המחלקה, לחפות, להסתער, לסגת ולסחוב את הפצועים והמתים. בזו עוצמת הסיפור.
