השבוע התלכדו כמה עניינים הכרוכים בטנקים, ואני בכלל איש רגלים במקור. כלומר מגיוסי לצה"ל. קבלתי הרבה תגובות והתייחסויות לדברים שכתבתי בפוסט 'מי צריך טנקים'. תגובות שחלקן הסכימו לרוח דברי, חלקן התנגדו ורובן לימדו אותי דברים שלא ידעתי או לא התבוננתי בהם מזווית שונה. בנוסף השתתפתי בפעילות שאפשרה לי ללמוד עוד משהו על חשיבה טנקאית תאורטית. לשני אלה, צרפתי קריאה חוזרת בספרו של רדולף שטייגר - 'טקטיקות השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה - מערכות ארמיות השריון בשנים 1939-41 ביומני המלחמה הגרמניים' (מערכות, 1995 [תרגום ברוך קורות]). את הספר קראתי בפעם הראשונה בשנה שיצא כאשר הייתי חניך בקורס פו"ם. כך שבנוסף לעניין שהתעורר אצלי בהקשר ל'טנק כיום' ומה ניתן ללמוד מיומני המלחמה ודוחות הפעולה של הארמיות הגרמניות והאם זה מועיל לחשיבה הצבאית כיום, ראיתי מה ניתן ללמוד כאשר נוספות לך 25 שנות ניסיון ולימוד.
הספר בוחן נושאים רבים. העניין המרכזי היא כמובן בתמרון המשוריין, בדגש על הטנקים ושילובם של החילות הנוספים, כפי שמציין מפקד פו"ם חן יצחקי דאז בהקדמה לספר. אמנם היום הטנקים חזרו להיות כלי מסייע [בסדר...בסדר משולב] בשדה הקרב, הרי התנופה שהביאו הטנקים לשדה הקרב העמידה אותם בחוד צבא היבשה הגרמני. בקצרה מובאים דיונים על אופן פעולת הטנקים ועל היחס שבין הטנקים ושאר החילות. לדוגמה הציטוטים מגודריאן נביא השריון הגרמני: "כאשר כלי-נשק חדשים קשורים קשר הדוק מדי לכלי-נשק ישנים, החדשים מקריבים את תכונותיהם הטובות ביותר" [עמ' 54]. אפשר לקחת זאת כמחשבה פילוסופית-צבאית אוניברסלית, בעוד ציטוט נוסף שלו מכווין להתבוננות שנכונה לתקופות שונות בהיסטוריה הצבאית, לא לכולן: "יחידות השריון איננה עוד יחידת גיבוי לחי"ר; אפשר כמעט לומר שההפך הוא הנכון" [שם]. אבל אפשר להתבונן בדיון אודות כניסת הטנק למרכז הבמה במלחמת העולם השנייה, כפרספקטיבה נוספת אודות כניסת אמל"ח אחר חדשני, נגיד מטוסים, נושאות מטוסים ואולי מל"טים.
אבל בעיקר אנו למדים שלא תמיד איכות האמל"ח היא הקובעת, אלא אופן ההפעלה, האסטרטגיה והטקטיקה שנוקטים בהם. כדוגמת היתרון הצרפתי באיכות הטנקים, אשר לא סייע לצבא צרפת: "מסתבר שהגורם החשוב ביותר במלחמת הבזק במערב טמון בתפיסה של הגנה קבועה ששלטה בפיקוד הצרפתי: 'הישענותו של האויב על אסטרטגיה מתודית, הצורך המופרז באבטחה ובהפעלת השריון המיושנת, מילאו תפקיד נכבד בהצלחות הראשונות שלנו, ובמידה מסוימת אף "קלקלו" אתנו'" [עמ' 21]. הדברים שנכתבו בדוח של האגד המשוריין פון קלייסט ובדוחות נוספים [עמ' 90-87] נכונים בהקשרה של ההצלחה הגרמנית בפולין ובצרפת. מנגד כאשר נתקלו הגרמנים בטנקי T-34 הרוסים הם גילו שיתרון אמל"ח כן מסייע בלחימה, ושאולי ניתן ללמוד מהר טקטיקות, טכניקות ותרגולות חדשות ולהטמיען, אבל לבנות טנקים חדשים שיכולים להתמודד עם הקטלניות, המיגון והניידות של הטנקים הרוסים לוקח זמן גם במושגי התקופה, וגם רצוי שיהיו לך חומרי הגלם ויכולת הייצור המתאימים.
דגש מיוחד שם שטייגר, קצין שווייצרי שפרסם את הספר ב-1973 כספר לימוד, על הפיקוד לפנים של מפקדי העוצבות הטקטיות הגדולות, וגם הקטנות. דבר שעלה בחיי אחוזים ניכרים של קציני ומש"קי היחידות הלוחמות - "החשופים בצריח". החשיבות העצומה של קבלת ההחלטות בזמן אמת הנסמכת על נוכחות בקרבת הכוחות הקדמיים מובלטת אף היא. כפי שניתן ללמוד מהנחיות אגד פון קלייסט: "הסיסמה 'מוטב פקודה שימושית בזמן הנכון מאשר פקודה מושלמת מאוחר מדי' הולמת היחידות הניידות עותר מאשר אי-פעם בעבר" [עמ' 40]. נוכחות זו מאפשרת גם הפגנת מנהיגות וגם יכולת התערבות בנקודות הקריטיות בזמן קריטי. כפי שניתן גם ללמוד מנוכחות של אלוף אריאל שרון בחצר הצליחה החל מליל 15 באוקטובר 1973. כי בלחימה "אין לוותר על מהירות בגלל הקצאת זמן רב מדי לסיורים, לדיונים, ולמתן פקודות והעברתן" [עמ' 32], ואת זה ניתן לעשות רק מקדימה.
מפקד חכם ומעניין ששמעתי השבוע, הדגיש מאוד את הצורך במיקוד בתחקירים ובהפקת משמעויות ולקחים. בצדק טען, כי אי מיקוד בנושא ונשוא התחקיר יוביל למסקנות כלליות שהן נכונות תמיד אבל לא עוזרות בהקשר הספציפי. אמנם שטייגר מצטט לא מעט מקלאוזביץ, אבל מנסה להביא את הדוגמות הקונקרטיות הממחישות את הנכון תמיד. שטייגר גם מצביע על כך שהכשל של לקחים שנלמדו מהקרבות בפולין ובמערב אירופה והפכו לתורות לחימה או לעמודי תווך בתכנון המבצעי, הוצאו מהקשרן בחזית המזרחית ותרמו לכישלון הגרמני במלחמה כנגד הצבא האדום. זה שלא היה מוכן מספיק והופתע הצליח באמצעות טנק עדיף (T-34), טקטיקות שהתאימו למרחבים העצומים של רוסיה, ובסיוע גשמי הסתיו וכפור החורף לבלום את קבוצות הארמיות המשוריינות והממוכנות של הוורמאכט. שטייגר דן בכל העניינים הללו בצטטו את יומני המלחמה, שאלוני המטה ודברי המפקדים.
