דומה שיש קו תנודה למלודרמות הכתובות או המצולמות. נכון? הגיבור או הגיבורה שאנו פוגשים בתחילה הוא בסביבתו החברתית, המשפחתית או במקום העבודה, כלפי חוץ הוא בסדר, אבל בפנים הוא מדוכא, במשבר, לא רואה את הצבעוניות של הסביבה, את הדמויות הססגוניות העוטפות את מרחב חייו. הקרובים אליו יודעים זאת, אבל לא מצליחים לסייע. פתאום דמות מפתיעה חודרת לחייו ומרוממת את רוחו [אם אתה בר מזל ג'וליה רוברטס נכנסת לחנות הספרים שלך]. החיים בנסיקה, ופתאום בום וטראח, משבר עמוק ביותר, רגע לפני הגאולה, הגיבור או הגיבורה שוקעים בתהום, נדחקים לתחתית ולקץ. ואז, הו אז הסוף "המפתיע" והטוב. דוהרים אל השמש השוקעת. לא?
קלישאתי, שבלוני, ואפילו יכול להיות סתמי, אבל לא אצל אביגדור וגבריאל דגן ב'השען מסמטת המזלות' (עם עובד, 1984 [תרגום נהדר של עופר גיא]). את אביגדור דגן, הדיפלומט והסופר, הכרתי כבר מ'בינת השכוי' המופלא [באמת מופלא], מ'הרובע החמישי' ומ'מינואט' האוטוביוגרפי. מאחיו גבריאל דגן המחזאי, הסופר והפסיכולוג לא קראתי. שני האחים ילידי צ'כיה, דרכם נפרדה בשואה - אביגדור שהה בלונדון ועסק בדיפלומטיה, ואילו גבריאל עבר את מסלול מחנות הריכוז וצעדות המוות. ב'השען' הם מאחדים כוחות ונשמות. סיפורו של ויקטור [מעניין שהם בחרו בשמו המקורי של אביגדור כשם הגיבור] ניצול שואה המתפרנס כשען בחנותו הזעירה הנמצאת בסמטה בגבול תל אביב-יפו. ויקטור רואה את העולם באפור, ולמרות השגרה הזעיר-בורגנית שמנהל טראומת השואה רובצת על נפשו, והוא מסתגר ואיננו מסגיר מתחושותיו גם לאשתו האוהבת. ילדה תמה אך חכמה, נכדתו של אחד מאנשי הסמטה פורצת לחייו [זה השלב השני - הנסיקה והתקווה] ומחדירה צבע לחייו, ורצון לעתיד. כמובן שלאחר מכן יבואו שני השלבים הנוספים [נפילה עמוקה ועליה מחודשת], אבל לא נסגיר את התפתחות העלילה.
