איסלנד היא געגוע ישן וזיכרון נעים. טיילנו בה לפני כ-30 שנים, בטרם הוצפה והושחתה הארץ הרגישה והפגיעה הזו על ידי תיירות היתר. לכן ספרים הנכתבים על איסלנד בידי איסלנדים הם חיזוק הגעגוע. ספריו של הלדור לכסנס שרק מעטים מהם תורגמו לעברית, או לדוגמה צלו של בלדור, מזכירים את המראות שהתעמעמו. לכן שמחתי כאשר שי סנדיק הציע לשלוח לקריאה ספר מספרי ההוצאה החדשה - לסה, המתמקדת בספרות צפונית. 'תשובה למכתב מהלגה' שכתב ברגסנין בירגיסון (לסה, 2020 [תרגום שי סנדיק]) הגיע עם נוספים [זה כמובן גילוי נאות]. בירגיסון כך כתוב על העטיפה: "הוא דוקטור לפילולוגיה נורדית ובעל רקע עשיר בפולקלור, סיפורי עם ושירה לירית. בתור חוקר במלוא רמ"ח איבריו, בירגיסון הקדיש את חייו ללימוד שפות ולאופן שבו הן מייצגות את חיי האדם." הדבר בא לידי ביטוי בספר הקצר -132 עמודים - ורב העוצמה באופן בו הוא משלב את הספרות והשירה הקדומים של איסלנד ברבדיהן השונים. עניין שהוא חשוב לקריאה.
"הַחַיִּים הֵם שַׂרְעָף וַחֲלוֹם,
גַּלִּים סוֹעֲרִים גַּם שַׁלְוָה,
שֶׁצֶף קֶצֶף סָבִיב לְאִיּוֹן,
שְׁלָגִים, עֲרָפֶל וְסוּפָה.
יֵשׁ אַף פְּרָחִים וְחַמָּה מְאִירָה.
אַךְ מֵעֵבֶר לְהָרֵי הָרָקִיעַ –
מָה שָׁם יֵשׁ אִישׁ מֵעוֹלָם לֹא רָאָה."
זהו סיפור על אהבה עזה, מלאת תשוקה ומיניות בין גבר לאישה. זה גם סיפור על אהבה לטבע, לעבודת האדמה, לבעלי החיים, למסורת האבות והאמהות. ובעיקר על המתח בין הדברים. בתמצית: כאשר הוא בן 90 כמעט, ומרבית הדמויות האחרות שהיו חלק מחייו כבר אינן, ביארני חוזר למכתב שקיבל מהלגה, האהבה 'האסורה'. משמעות האסורה, היא לא רק אהבת אשת איש אחר, אלא גם התנגשות בערכיו ובמעשיו. הלגה הציעה לו לעזוב את אשתו ואת החווה וללכת בעקבותיה אל ריקוואיק העיר הגדולה. עתה כש"הגיע הנחליאלי המבורך ועלה על ציצת עשב סמוכה ושאלתי אותו, כפי שלמדתי מסבתא קריסטין, איפה אחיה בשנה הבאה. אבל הנחליאלי פשוט עמד שם ונופף בזנבו מעלה ומטה, וידעתי שמותו של השואל נגזר עליו סופית", הוא הופך מהרהר בחייו הארוכים כרועה צאן בגבעות איסלנד ומצליח לכתוב ולהסביר להלגה מדוע סירב להצטרף אליה, גם כאשר התגרשה. תוך כדי כך הוא מתאר במשולב את החיים של איכר באיסלנד, על הפעולות הכרוכות בגידול הכבשים וברבייתן, ואת מערכת יחסי האהבה והמין של שניהם. באופן הדוק כל כך שקשה להפריד בין הדברים, גם לביארני עצמו.
