כאשר פנו אלי מועדת תרבות לדבר ביום העצמאות לא קלטתי במה מדובר ורק עכשיו אני מבין שאני החלופה הזולה לעומר אדם או יובל המבולבל, וגם אמרו שאין אפשרות שחווה אלברשטיין תופיע בחדר אוכל, כי הצריף נשרף. והאמת שלא היה ברור לי על מה ניתן לדבר בענייני היסטוריה, מורשת וקרבות בצהרי היום כשריח "על האש" עומד באוויר. אני הרי מהדור שלשמחתו או אולי לצערו, שירת בצה"ל בתקופה שבה נגמרו המלחמות הגדולות שבהם נלחם צה"ל כנגד צבאות ערב. בשביל לשמוע סיפורים שכאלה צריך לפנות לצנחנים שלחמו בגבעת התחמושת או לאלה שהיו בטנקים בחולות סיני. אגב, האם יש כאלה שג'ון עדיין לא החזיר להם את המשקפות שלקח ב-1973 עבור פלוגת הטנקים שלו? אז מה על מה כן לדבר? אולי נדבר על ניר-עוז, רצועת עזה, מלחמות וביטחון שוטף בראייה היסטורית מקוצרת, וקצת דרך הזווית האישית שלי.
למרות שאפשר להתחיל בקדמת דנן, נתחיל במלחמת העצמאות בה היו ישובים יהודים בשני קצוות הרצועה שעוד לא הייתה קיימת – יד מרדכי בצפון, ניר עם כמקור המים בפינה מול בית חנון, סעד, בארות יצחק, ובארי מול העיר עזה, ומשם עד נירים בדנגור בדרום, כל המרחב היה ריק מיישובים יהודיים. עיקר ההתקפות המצריות היו כנגד הישובים הקיימים. בשלהי המלחמה כאשר עבר צה"ל למתקפה –שימש שייח נוראן [הגבעה של מגן] כשטח מפתח להתקפה במרחב שבין מגן וניר-עוז חלק ממבצע "אסף" בראשית דצמבר 1948, או מה שמכונה "מתקפת התלים" – שורחן, נוראן, מעון וג'מה.
לאחר שנחרש הגבול של הרצועה בעקבות הסכם הפסקת האש עם המצרים ב-1949, החלו מוקמים הישובים במרכז ובדרומה של הרצועה. בפינה נידחת בעיתון דבר הוכרז ב-27 בספטמבר 1955:
ביר-גרא אל מול ח'רבת א'חזעה. גם אליהן עוד נשוב, אם כי הן בעצם לא הלכו לשום מקום. כשאני משיב לשאלה מאיפה אני? הרי זה לא משנה שעברו כ-30 שנים מאז שעזבתי, אני משיב מניר-עוז. כאשר השואל מהנהן כאילו שהוא מכיר את המקום ויודע איפה ניר עוז, אני מיד אומר: "לא, לא נחל עוז.", כי ברור שאיש לא שמע על המקום. אבל נחל עוז היא נקודה טובה להמשיך במסע. לפני 66 שנים ב-29 באפריל 1956 נרצח רועי רוטברג המא"ז, הרבש"ץ, הקב"ט של נחל עוז, על צוותי חוסן עוד לא חשבו אז. משה דיין הרמטכ"ל אמר בהספדו:
"השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם." זו כנראה הדילמה הקבועה של ההתיישבות הקיבוצית, נוכח עזה.
במבצע קדש בסוף אוקטובר 1956, כבש צה"ל את הרצועה לראשונה, אבל לאחר שמלכות ציון השלישית בסיני קופלה על ידי המעצמות כמה חודשים לאחר מכן שב המצרים והפדיאיון [המחבלים של אז] לגבולנו. עם אנשי האו"ם מקצוות תבל החליפו חלק מהבנדיטים של הקיבוץ מזכרות.
חלפו 11 שנים ובמלחמת ששת הימים נכבשה הרצועה שוב. בביר גרא נפל החלל הראשון של המלחמה. הנהג של יוסי בן חנן קמב"ץ חטיבה 7, שנדרס על ידי טנק. שלדת הג'יפ שרדה שנים רבות. לימים הקיים ג'ון אנדרטה לזכרו על בסיסה בחורשת המשולשת של ביר גרא. זו שוטחה או חושפה בראשית שנות האלפים, וגם האנדרטה שוטחה. עוד נחזור לשם. "המוות השפיל מבטו" אמר גורדיש, וחטיבה 7 יצאה משדות הקיבוץ ומשדות נוספים לעבר המרחב שבין חן יונס ורפיח, ופנתה דרומה וממערבה לעבר רפיח ולקו התעלה. חטיבת המילואים 11 נועדה לכבוש את שאר הרצועה ולאחר שהתקשתה בכך הסתייעה ברפול ובצנחנים. הפלאחים שנשארו להגן עם עוזים ו"בזות" על הקיבוץ, עקבו בדאגה אחר טורי השריון המעלים אבק, גם מהחשש שיזיקו לצינור ההשקיה. כאן גם אני נכנס לתמונה. טוב לא בדיוק בלחימה, אלא למקלט בגיל שנה וקצת.
הימים חלפו עוד מלחמה, הפעם רחוקה בתעלה ובגולן, ועוד אחת בלבנון או "לצאת מהבוץ של לבנון" – עכשיו רצועת עזה נמצאת מעבר לתלמים של החריש. אני הרי הבן של זלמן ולא הייתה לי ברירה אלא לעבוד בפלחה ובשלחין. וכולם שמחים שיש חולי הגה שמוכנים לחרוש ולדסק בלילה בכל מקום גם בתלם האחרון צמוד לציר "הוברס". המכשול אז היה בנוי מגדר מטה ליפול ותעלה שנועדה לעצור את גנבי המכוניות. ניתן לשאול לאן התקדמנו או הדרדרנו מאז. כך עד שהתגייסתי בנובמבר 1985. רציתי להיות בסיירת גולני, אבל בבקו"ם פגשתי את בועז מניר יצחק שהיה שנתיים מעלי במוסד, ושאמר לי אתה מטורף לנסוע לנהריה, בוא לסיירת גבעתי זה במשמר הנגב. מכיוון שרציתי שרות קצר ונוח יחסית. זה נשמע לי מצוין. כך הגעתי לגבעתי. זה השלב שבו אתה מתחיל לדבר בקווי דיווח ובשמות קוד של הצירים, במקום מספרי חלקות וגושי השקיה.
באינתיפאדה הראשונה שהחלה בדצמבר 1987 כבר הייתי מ"מ או מפקד צוות כפי שקוראים לזה בסיירת. "תשברו להם את הידיים והרגליים", אמר רבין שר הביטחון. דילמה מורכבת עומדת בפניך, המפקד הזוטר, כאשר ההמון צועד מולך. נשק פחות קטלני – כלומר גז מדמיע וכדורי גומי לא תמיד בנמצא, גם כאשר הם במלאי, לא תמיד בולמים את ההמון הזועם. האם מכות עדיפות על ירי חי?
הגעתי לשם כמפקד צוות צעיר בסיירת ובהמשך כסמ"פ. בתור מ"מ הייתי די שמוק וניצלתי את הקרבה ממשמר הנגב לניר עוז לצאת מאוד מאוחר בימי שישי, כי חשוב מאוד לעשות מסדרים קפדניים. לניר עוז היו מספיקים כמה טרמפים, עד צומת מעון שמשם התחיל הישימון. שישי אחד כאשר הטרמפ הגיע לצומת גילת, שם היו מפגינות נשים בשחור ובהן גם אמא, הנהג החביב פתח את הג'ורה וקילל. מיד השתטחתי על רצפת הרכב. אני חושב שזו הייתה הזצט"א המהירה שעשיתי אי פעם.
אלוף פיקוד הדרום מתן וילנאי, קרא לי לשיחה על מנת להשאיר אותי בצבא, ואמר: אני יודע שאתם הקיבוצניקים השמו"צניקים מתלבטים כל הזמן, אבל אין לכם ברירה אלא להישאר. הייתי למ"פ רובאית בגדוד רותם בגבעתי. אמנם בילינו גם ברכס הבופור ובשאר הרי לבנון הדרומיים, אבל בעיקר במחנות הפליטים של עזה, אבל בכולם. רק במרחק של כמה ק"מ מהדשאים והגן המדברי הירוק, עליבות, צפיפות וביוב בסמטאות. אם יש ריח שאני זוכר טוב, זה ריח הצחנה של מחנה הפליטים בלחות ליל קיץ. מעצרים בלילות, מארבים והפרות סדר, אכיפת עוצר והטרדת תושבים שיצאו למחוק את הכתוב על הקירות או להוריד דגל אשף מחוטי החשמל. מה יצא מזה? בכל מקרה השתחררתי אחרי שהטלנו עוצר עם בגד מיגון פחמי ומסיכות אב"כ בתחילת מלחמת המפרץ הראשונה. את רעמי הצחוק של תושבי מחנות הפליטים אפשר היה לשמוע עד בגדד. אבל אחרי עונת הכותנה של 1992 חזרתי לגבעתי ולעזה שמעבר לגדר – האם היה זה חסרונם של המתח המבצעי ולהט הפיקוד, או מחויבות שחשתי כלפי רעי לנשק שהמשיכו להיפגע בלבנון ובעזה, שהובילו אותי לחזור לשרות קבע? לא זוכר.
עוד לבנון ועוד עזה, כמ"פ סיירת גבעתי רגע לפני יישום הסכמי אוסלו, זוכרים שהיה דבר כזה? והיציאה משטחים המיושבים הפלסטינים, וגם כסמג"ד. עזה לעולם לא שוקט על שמריה או על עצביה. האלימות גוברת ויכולות הלחימה משתפרות עם כניסת הידע והאמל"ח של אנשי הרשות הפלסטינית.
את האינתיפאדה השנייה, ספטמבר 2000, התחלתי כמג"ד בגוש עציון ובקבר רחל, נשבע לכם שלא אני הוא שהתקשר לבקש תרומות עבור הצדקת. בכל מקרה אחרי כמה חודשים ארוכים של ירי, נפגעים והרוגים, חזרתי לגבעתי להיות סגן המפקד – הסמח"ט בצה"לית. העזתים לעומת האיו"שניקים, אין להם אלוהים בכלל. לא שתושבי ההר חסכו שבטם מהמתנחלים, מתושבי הערים ונוסעי האוטובוסים, אבל העזתים, חליא לאללה. מבט חטוף בסטטיסטיקות של הפיגועים מראה שהטבלה לא משקרת. לדוגמה:
ב-2002 התבצעו באזח"ע 2853 פיגועים שהיוו 53% מסך כל הפיגועים בגזרות מדינת ישראל, זו הייתה ירידה לעומת 2001 שבה נרשמו 4018 פיגועים שהיוו 51% מהפיגועים של אותה השנה. צריך כמובן לזכור שהפיגועים הקטלניים היו בעיקר בתחומי הקו הירוק, או באיו"ש שם המגע עם האוכלוסייה היה קל יותר. ברצועת עזה, נקודות התורפה היו צירי הגישה להתנחלויות – נצרים וגוש קטיף. משמעות הסטטיסטיקה היא כמעט כל יום היו מספר אירועי ירי וגם התקלויות של כוחות ואזרחים עם מחבלים על הצירים ובישובים.
במחצית 2001 החל ירי תלול המסלול בתוך הרצועה. לצערי בשלהי אוקטובר אותה השנה, כאשר החזקנו את הקו במרחב ציר כיסופים-גוש קטיף וכפר דרום, נפל החלל הראשון ממרגמה בתוך הרצועה – צנחן מילואים ברק מדמון ז"ל. פצצת מרגמה מאולתרת שנורתה מצינור עם נוקר שהוטמן באדמה. כמו שהיו עושים במוסך בקיבוץ. לעומת מה שספגנו במוצבים בלבנון זה כמובן היה "מינורי", אבל לא עבר זמן רב ופצצות מרגמה נורו לכיוון שדרות, ובתחילת 2002, נורתה רקטת הקאסם 2 הראשונה לעבר יישובי הקו הירוק שזכו לכינוי "עוטף עזה".
קפיצת המדרגה של ירי תלול המסלול, חייבה את צה"ל לעשות משהו. התקיימה סדרת מבצעים בשנים 2002-2003 בשם הצפוי "מאמץ מתמשך". אחד הראשונים שבהם היה בשם המוזר "עכביש הזכוכית" בחרבת אחזעה בראשית מארס 2002. כוחות של גבעתי נכנסו דרך קו דיווח 169, ברגל, נגמ"שים וטנקים. במהלך המבצע נהרג קצין מגדוד הסיור – פיני כהן ז"ל מירי טנק. כסמח"ט ניהלתי את הפינוי ואת הנחתת המסוק. בזמן שאנו ממתינים למסוק, עבר סיור של גדוד המילואים שעסק באבטחת הקו. תוך שהם שואלים האם ניתן לסייע, קיבלו הודעה על חדירה באזור ק"ד 179 בציר "אליסום", חורשת ביר גרא. נסעו ונכנסו למארב. בקרב נהרג נהג הבט"שית - אלכסנדר (סשה) נסטרנקו ז"ל. חבריו הקימו לזכרו אנדרטה בקצה החורשה שכבר לא קיימת. המבצעים הללו היו חלק מבניית האמון של צה"ל בעצמו שהוא יכול לפעול בשטחי A. תהליך שאפשר את היציאה למבצע "חומת מגן" אחרי הרצח במלון פארק בסיומו של מארס השחור 2002. למרות שהיינו ערוכים כבר בטור ארוך על כביש הבטון ממכרות הגופרית ליד בארי לכיוון עזה, הוחלט לא לצאת למתקפה באזח"ע ולרכז את המאמץ באיו"ש באותו אביב מדמם.
אחת הבעיות עם פעילות התקפית באזח"ע שקשה להסתיר את ריכוזי הרק"ם והחיילים, לכן ניסינו להטעות במקום המדויק ובמועד. לרוב אני מניח שמדובר היה בהונאה עצמית. במבצע בחרבת אחזעה בעקבות הצעתי הכנסנו מאזור צוחר את מובילי הטנקים לפרדסי הבשור ותאמתי תנועה בשולי חלקה 32. יש לדעת בכל טור טנקים בשדות הנגב תמיד יהיה אחד שיסטה יעלה על שטוזר, ויחזור בתמימות לטור. גם הפעם הטנק הזה הגיע, והגייזר של קצה הקו התרומם באוויר. טוב שתיאמתי עם השלחין שיסגרו בשלב זה את השקיה.
הפיגועים, הקסאמים, הפצמ"רים והמבצעים המשיכו, אבל גם אני המשכתי האלה. בקיץ 2003 סיימתי תפקיד סמח"ט אחרי שהשתתפתי בתכנון ובניהול של מבצעים רבים ברצועת עזה. למדתי תואר שני בהיסטוריה, והפכתי לפקיד במפקדת חיל הרגלים ולאחר מכן בקריה. מדינת ישראל חשבה שהיא מתנתקת מעזה, ולפחות פינתה את הישובים ומאחזיה ב-2005. אבל מסתבר שזה לא באמת קרה. באביב 2008 בעודי יושב במגדל השן בקריה, קומה אחת מעל הרמטכ"ל, נכנס חבר, בן קיבוץ שובל אגב, ואמר בחצי צחוק ובעיקר בהתרסה: "אתה מבוצר ומחופר בתל אביב, ועל הטרקטור של אבא שלך יורים". האמת – זו הייתה השכמה מטלטלת, אחרי ששקעתי בעצלות. התנדבתי להיות ראש המטה של החטיבה הצפונית זו שמתחילה בנחל הבשור עד הים ועוד קצת. בכל זאת יש צעירים שתורם להילחם.
"עופרת יצוקה" ראשית 2009, "עמוד ענן" 2012, הסלמות, ימי ציון, מועד, חג ונופל רבים ועוד ביליתי במפקדת החטיבה. ב-2014 השתחררתי מקבע, אבל זכיתי ב-55 ימי מילואים מפרכים נפשית ב"צוק איתן". כשהתחילו לדבר על פינוי כל התושבים, איחלתי למפקדים בהצלחה בפינוי ה"צומודים" הזקנים בקיבוצי העוטף.
הנה אנו חוזרים לשדות הקיבוץ, בצוק איתן פעלה חטיבת גבעתי גם בחרבת אחזעה ב-27 ביוני 2014. מטרתה הייתה כרגיל איתור פתחי המנהרות. בקרב נהרג מפעיל דחפור D9, וכמה חיילי עוטרו בצל"ש. בכל מקרה. חלקים נרחבים מאחזעה נהרסו, אבל כתמיד צצו מחדש. באופן "טבעי" האויב מתעצם כל הזמן וההבדל מהפשיטה החד-צדדית ב-2002 לקרבות צוק איתן מדגים זאת. אבל כאן, בניר עוז, לא צריך להסביר זאת.
עד לפני שנה שימשתי בתפקיד ראש המטה במילואים של החטיבה הצפונית. כבר הפכתי לזקן השבט, אחרי 13 שנים בתפקיד, וככזה נשאלתי לא אחת – מה יהיה? מי יודע? לצערי אני חושב שכל עוד יהיו ערבים ויהודים משני צדי הגדר ואולי גם בלעדיה תמשך האיבה. היחסים המוכלים וסבוכים בינינו לבינם, שאולי בעבר כללו גם עבודה, מסחר וכלכלה, מלופפים כיום רק באלימות. מי ביקר שם מעבר לגדר, בחרבת אחזעה, 5-4 ק"מ מכאן? אני לא, כלומר לא במסגרת צבאית. מה אנחנו יודעים עליהם והם עלינו?
