לפעמים אני שואל עצמי, מה הטעם לכתוב סקירות ספרים והגיגים נוספים ומשונים לבלוג במרשתת? הרי מספר הכניסות הממוצע אצלי הוא כמה עשרות, והכוונה למי שנכנסו לפוסט וקראו או רפרפו, כי לייק באחת מהרשתות החברתיות אין משמעותו בהכרח שהמחבב נכנס לקרוא את הדברים. כמובן שאין הכוונה אליך שכן אתה או את קוראים את הדברים, לפחות עד השורה הזו. בכל מקרה, זו איננה שאלה מעמיקה כמו זו ששואל אנרי רורדה ב'התאבדותי' (נהר ספרים, 2019 [תרגם, העיר והאחיר בדברים ראובן מירן]) - מה הטעם לחיים, או יותר מדויק - מה הסיבות שבגללן אין טעם לחיים.
אנרי רוּרדָה וַן אֵייסִינחָה שנולד ב־30 בנובמבר 1870 בבלגיה, נדד בעקבות הוריו בעולם, וקיבל חינוך מעט [או הרבה] אנרכיסטי במהותו. במשך שנים לימד מתמטיקה בבית ספר וכתב ספרים בנושא ובמקביל רשימות הומוריסטיות. על-פי הכתוב באתר נהר ספרים [הוצאה נהדרת ומפעל חשוב ולכן חשוב לקנות ישירות מראובן]: "רורדה דגל בחינוך חופשי, אנטי־אוטוריטָרי. הוא ראה בפדגוגיה מכשיר שמסוגל ואף חייב להביא לשינוי חברתי שייטיב עם בני האדם באורח עמוק ומהותי ולא רק ישכיל אותם ויעניק להם מקצוע".
כל זה חשוב כרקע, אבל לפנינו מכתב התאבדות ספרותי, מנומק ומעורר מחשבה. לא, לא על התאבדות [חס וחלילה], אבל כן על טעם החיים, על הסיבות לחיות, על העבדות בעושר ועל העבדות בעוני, על 'המאגר' = על הנכסים והכסף שאנו צוברים ובשביל מה הם נדרשים או למה הם מעיקים על חיינו, על איפוק ועל חוסר האיפוק במעשינו ובצרכינו, על ההליכה בתלם שמתווה החברה והמדינה, ועל אהבה וזוגיות. הכל בקצרה, באופן קצר, נהיר, סוג של מראה אכזרית, ישירה וישרה, וגם צינית ועצובה.
