הערמה בלטה בגובהה על המדרכה כאשר צעדתי בשעת בוקר לעבר האוטובוס. תקופת השיפוצים ומעברי הדירות מביאה ללבלוב הערמות של שברי רהיטים, קירות גבס וחפצים ישנים שעבר זמנם כבר לפני שנים. לעתים יש גם ספרים בין השאריות. הפעם היו הספרים הרוב. עוד קורפוס תרבותי, מחשבתי ורוחני של איש ואישה הושלך לרחוב. בזמן הקצר שעמד לרשותי בלטו ספרי הציפורים והמגדירים - ציפורי בריטניה, ציפורי ניו-זילנד, בורנאו ועוד ועוד בכמה שפות. לעתים אני אוסף ספרים שאינם מתחומי התעניינות הרגילים שלי רק בגלל יופיים או גילם, אבל היום ארוך והתרמיל עמוס. אז אספתי רק שנים צנומים וצנועים והמשכתי במורד הרחוב עם כאב לב על הנותרים ועם השאלה מה יקרה לספריה שלי אחרי לכתנו? בכל מקרה מיד התחלתי לקרוא אחד מהשניים, את ספרו של רפי טהון - הקפנו את ים-המלח ברגל (הקיבוץ המאוחד, 1977).
רפי טהון מאנשי מחנות העולים וממקימי מעוז חיים שאותו עזב בהמשך, נמשך לטיולים או למסעות כפי שכונו אז. בספטמבר 1934 יצא יחד עם 13 מחבריו למסע מאתגר וקשה מסביב לים המלח. בניגוד לספרי המסעות הציניים שקראתי לאחרונה של בלזק ושל פיצג'רלד, תיאורו של טהון חף מכל ציניות והוא כולו רצינית גם כאשר הוא מתאר אירועים משעשעים פחות או יותר. המסע היה למיתוס בתנועות הנוער ובפלמ"ח בשנים שלאחר מכן ושימש מודל להגשמת חלומות, לאהבת הארץ, לסיירות, ליוזמה ולנטילת סיכונים ולהתמודדות עם קשיים. כפי שאמר טהון בראיון: "מדובר על חלום. דיברנו על זה, יגיע יום, נקיף את ים המלח ברגל. האתגר זו המילה הכי טובה, מפני שפה יש יוזמה וצריך להעיז וזה מסוכן. מסוכן בהרבה מובנים." במשך 12 ימים צעדה החבורה כ-180 ק"מ מסביב לים בשרבי סוף הקיץ כאשר הם מגיעים לעתים לסכנת מוות והתייבשות. עולים ויורדים, מחפשים מעיינות ופוגשים מקומיים מכל הסוגים. טהון מתאר את המסע על בסיס היומן שכתבו ועל בסיס זיכרונותיו וסיפורי חבריו. כמו כן הוא מוסיף הסברים ותיאורי חוקרי ומשוטטי ים המלח מהעבר.
