ימי הקורונה דוחקים אתנו לדלת אמותינו, ולמאה המטרים שברדיוס. האביב המתפרץ שמור לעובדים החיוניים. מחלון הבית מבט בחורשה המתחדשת שנחרכה בשריפה של נובמבר 2016 מגלה את הירוק והצהוב של העונה ביחד עם שאריות הסגול של כליל החורש וריח פריחת ההדרים שנטעתי. בכל מקרה גם עם ספרים אפשר לטייל, לפחות בדמיון. במסגרת הבאה מחדש של סקירות שפרסמתי בפייסבוק בטרם היות הבלוג, מובאים שלושה ספרים הקוראים לצאת ולשוטט בטבע הרחוק או ברחובות, ולחשוב ולשמור, גם בימים שמתבטלים בכפייה.
הזמן רץ לפני שנתיים וחצי הלכתי בגבעות וולס [הנה קישור לתיאור הטרק בבייקונס וואי]. שדות המרעה הירוקים, גדרות האבן, העצים, הגשם, הפרות, הציפורים וההליכה לרוב, בודד. כל זה צף ועלה בזיכרון, כאשר קראתי את 'גבעת הקיץ' של ג'. א. בייקר (כרמל, 2018 [תרגום: עודד וולקשטיין]), שאמנם מתאר את מרחבי מזרח אנגליה, אבל, אולי בגלל שאינני מכיר היטב את אנגליה, מזכיר את וולס. בייקר מתאר את חודשי הקיץ (אפריל-ספטמבר) במרחבי מחוזות מזרח אנגליה. התיאור נדמה כרצף של זמן [למרות שבייקר כותב שמדובר בחיבור זיכרונות של שנים רבות]. מבט מקרוב, ולעתים כאילו מבט מבפנים של היער, האחור, הצמחים, הפרפרים, הציפורים [או הציפורים] ומזג האוויר. התיאור הוא סוחף, מפורט, רב דימויים [לטעמי, לעתים, מסחרר וצפוף מדי בדימויים ובמילות תואר] אבל מאפשר לקורא או לקוראת לשבת בקרחת היער ולהתבונן בנץ החג בשמים ולהריח את ניחוח השועל החולף בשביל. בייקר יצא, כבר במחצית שנות השישים, בקריאה כנגד הרס הטבע ואובדן המרחב הפתוח: "נדרש מאמץ כדי להיתלות בזיזי הזיכרון ולרדת אל המישור המשתרע מתחת, להיזכר בעתיד האבוד, באפלה המרחפת מעל לערים השקועות, בעולם המערבי העכור שאורו נפל ושמיו נשברו". #ספר שכולו אהבת הטבע והנפשות החיות והצומחות בו. מומלץ בחום.
"לכו ורעו באחו. די זמן אכלתם חציר." כשנראה כשקץ ימיו מתקרבים בעקבות השחפת בה חלה, כתב הנרי דייוויד תורו, הפילוסוף, המשורר, איש הטבע, האקטיביסט הנון-קונפורמיסט את 'טיול' (כרמל, 2006). אבל בטיול, שופך תורו את מחשבותיו על הצורך לנוע בטבע, לצאת מהעיר, מהכפר, מהדרכים הסלולות, מהפוליטיקה אבל הטבע הממשי - היער, הביצות, העצים והאחו, ואל הטבע בתוך האדם, אל הפראי, המוחשי, החייתי, המעורר. כפי ניתן ללמוד מהציטוט המופיע, גם על גב הספר: "לעתים כשאני נזכר שהמכונאים והחנוונים מבלים בחנויותיהם לא רק את כל שעות הבוקר, אלא גם את כל שעות אחר-הצהריים, ישובים ברגליים משוכלות – כאילו הרגליים נועדו לישיבה, ולא לעמידה או להליכה - כשאני נזכר בזה, אני חושב שראוי לזקוף לזכותם שלא התאבדו כולם מזמן." לי נדמה שהוא מתכוון לא רק לישיבה הפיזית, אלא לישיבה או התקיעה הנפשית, השכלית והרוחנית. #ספר קצר, מניפסט לטבע, לתנועה, להתבוננות, למחשבה הנובעת מהיציאה לדרך. מומלץ לא רק למחבקי עצים. תקראו, תשוטטו, ותהיו נחמדים.
