לכל אחד והסיוטים שלו, הקשורים להוויתו, למעשיו ולמאורעות שקרו או ששוחזרו שוב ושוב בתדריכים לפני היציאה למשימה או לפעולה, גם אם לא השתתף בקרב. אני למשל, כאשר הייתי צעיר [כי יפה לא הייתי אף פעם] וחייל ומפקד ביחידה קרבית, הייתי מתעורר משום שחלמתי שנתקלנו במחבלים בוואדי, וכאשר אני רוצה לירות, המחסנית איננה. רועי שוע-חיים חוזר בספרו 'לילה במנהרה' (מטר, 2019) לאחד מהחלומות המסויטים של חיילי הדור הנוכחי - התקפה על סיור ולחימה במנהרה: "אני מתחיל להבין. פטיש חם זה הדיווח בקשר שיורים עלינו, שאנחנו תחת אש. אני שומע את נווה צועק בקשר לחמ"ל במוצב ומנסה להבין מאיפה יורים. אני לא שומע יריות, אני לא שומע נפילות. נווה כבר פתח את הדלת שלו כדי לפרוק מהרכב. גם נדב ורומיאו עם הדלתות שלהם פתוחות ומוכנים לפריקה, אז גם אני פתחתי. אני עדיין נמצא בשוק שלי. העולם מסתובב, בא לי להקיא. הסתכלתי אחורה כי לשם נווה, נדב ורומיאו מסתכלים. פגיעה ישירה."
רועי שוע-חיים, הגיע לישראל מניו יורק, לפני גיוסו לצה"ל במסגרת גרעין צבר, והתגורר במהלך שירותו הצבאי בקיבוץ שמיר. הוא חזר לניו יורק וכנראה שהגעגועים לארץ והזיכרונות מחורשות כיסופים והסיורים על ציר הוברס הובילו אותו לכתוב את "לילה במנהרה". אבל זה ספר של חיילים מפי חייל [לא כמו התייפייפות של 'אם יש גן עדן'] אשר מכיר את ההוויה לעומק ולרוחב, מכיר את הצפיפות ב'דוד' ואת הסירחון במקלחת הצבאית, את החלומות על החברות או על האחרות, את יחסי המפקדים והחיילים, ואת השפה [שאני בטוח לא מכיר אותה] החיילית. השפה הבוטה והקללות והשימוש הנרחב בשורש ז.י.ן של שוע-חיים, הם הדרך לתאר את האווירה והחיים של החיילים הצעירים בסיורים ובמארבים ובעמדות השמירה.
