מי מבין שני קוראי האדוקים אשר עוקבים בקפידה אחר סקירותיי, יכול להבחין בחיבתי הגדולה מאוד לחיים באר ולכתיבתו. בוודאי, יטען ובצדק, שהערצתי לבאר תגרום לי לשבח אותו גם אם יכתוב את רשימת המרכיבים של מרק בטעם עוף שעיקרו מונוסודיום גלוטמט וחומרי ריח וחוסר טעם, או יפזמן את פזמון הפרסומת לתפוזינה. על כך לא נותר לי אלא להשיב - נכון. רק מלרפרף על סקירות ספריו שקראתי בעידן הנדסת התודעה הרשתית, שבה אתה או את ואני קוראים בשביל לפרסם זאת - 'נוצות', 'מסע דילוגים', ו'בחזרה מעמק רפאים' אפשר לראות זאת. והנה שוב באר, כפי שכתב ס. יזהר בהקשר אחר, בסיפור חרבת חזעה: "אכן, כל זה אירע עוד מכבר, אך מאז לא הרפה ממני.", לא מרפה ממשפחתו ומהכתיבה עליה ואין סיבה שירפה. לאחר 'חבלים' המופלא שבו התמקד כך נדמה באמו, הוא שב אל האב, ב'צל ידו' (עם עובד, 2021). לפני שקניתי את הספר, סרקתי את הרשת, לראות מי קרא ומה המלצתה. למרות ביקורת קטלנית, כמו למשל של עופרה, קניתי (כי גם אם יכתוב את מרכיבי... וכו') ואני ממש ממליץ על הקריאה בספר הנהדר הזה.
באר חוזר לחור שבנפשו, ליחסיו הבלתי סגורים והלא פתורים עם אביו במעין אוטוביוגרפיה ובמעין ביוגרפיה של אביו אמתיות או בדיוניות, או אולי מוטב כתובות ביחסים מוכלים בין הדמיון להיסטוריה הכללית והמשפחתית. אבל בעיקר זה הניסיון להבין מה קרה בינו לבין האב, וניסיון לבדוק האם יוכלו להבין אחד את השני, ואולי יצליחו, הוא והאב המת, לסלוח אחד לשני. הפגישה ואולי הסליחה נכתבים באמצעות דיאלוג בין השניים. הם נפגשים בעקבות הזמנתו של באר לסייע בהכנת ספר קהילת אוברוץ', עיר-עיירת מולדת אביו על ידי מיליארדר יהודי מסתורי שעשה הונו בחברות ספנות ודייג: "כששככה התרגשותי הכריז ליוורנו שהוא מבקש להציג לפניי עתה את חזון תקומתה של אוברוץ' היהודית מן המתים, כפי שהוא רואה אותה בעיני רוחו. כיצד תבוא הרוח בעצמותיה של עיר אבותינו - עירם של אמו ושל אבי - שפזורות משני צידי נחל הנורינה, ועל העצמות היבשות האלה יינתנו גידים ויעלה עליהן בשר ויקרם עליהן עור ותינתן בהן הרוח ויחיו."[עמ' 177]. חזון העצמות היבשות של באר קם לתחייה בטירת הזמן והזיכרונות שבה כלואות רוחות ונשמות יהודי העיירה אשר מלאכים שומרים עליהן, ומוטל עליהן, בסיועו של באר, לספר את סיפורה של אורבוץ'. ביניהן הוא פוגש את אדון חווקין שמתגלה כאב המת.
