יכולתי לכתוב לכו לקרוא את 'נוצות' של חיים באר (עם עובד, 1979; ידיעות אחרונות ועם עובד, 2005) ולהסתפק בכך. הרי כל מי שמתעניין בספרות ישראלית, עברית, יהודית בוודאי קרא [לפחות את התקציר] של הרומן הנהדר הזה. ספרו הראשון של באר [אם לא מחשיבים ספר שירים מ-1970] הוא מסע בסמטאותיה של ירושלים בשנות החמישים וראשית השישים של המאה הקודמת(?) על רבניה, זבניה, ובעיקר המשוגעים הממלמלים ברחובותיה.
אני חזרתי אל הספר המופלא הזה [ואני לא נסחף] שקראתי לפני שנים בעקבות קריאה בספרו האחרון של באר - מסע דילוגים, ומכיון שישנן סקירות רבות שלו וטובות ממה שהצליח לכתוב [למשל זו של אתי או זו של שרון] ופרשנויות מרובות על הספר [למשל זו של יוסף אורן], אני חוסך לעצמי את תיאור העלילה הנפתלת, מגוון הדמויות האמתיות והמומצאות, יהחסים בין דוריים והמפגשים המקריים והגורליים, במקום זאת נכתוב על כמה מקומות וספרים שפגשתי לאחרונה אסוציאטיבית בקריאה ב'נוצות'.
את פרנץ-יוזף הקיסר ירום הודו [הקיר"ה] שביקר בירושלים במסעו במזרח התיכון בשנת 1869, ואת סיסי רעייתו העגומה והנודדת שנרצחה על-ידי מתנקש איטלקי שלא מצא את המטרה הראשונית שלו (1898) המשולבים ברומן פגשנו בביקור חטוף בווינה בסוף אוגוסט. ארמון הופברג, אוסף כלי הכסף ושאר המתכות היקרות, הפאר וההדר, רוחב הרחובות והככרות והגנים עומדים כסתירה וכמעין, עוד אוטופיה [ויש אחדות בספר] כנגד ירושלים הדחוסה, הצפופה, הצרה וחסרת החן כביכול או באמת. כי בווינה, אפילו הכלבים אינטליגנטיים.
מפגש נוסף דרך 'נוצות' הוא עם משני העולם מטעם עצמם. הציר המרכזי הוא הרי ידידותו של המספר, בעודו ילד ונער צעיר, עם התימהוני מרדכי לֶדֶר, שרקם חלומות על חברה אוטופית שבה ימנע אסון הרעב העולמי עקב התגשמות נבואת מלתוס על התפוצצות האוכלוסין. רעיון התקיימות במועט על בסיס קוקס מופיע בספר 'אימפריום' שכתב כריסטיאן קראכט (עם עובד, 2018). הנביא מטעם עצמו בספר זה הוא אנגלהארדט, המפליג לים הדרומי בראשית המאה הקודמת בשביל לייסד קהילה שתתקיים רק על אגוזי קוקוס. האיש אמיתי, הסיפור מדומיין. על רקע האיים, הילידים, הקהילה הגרמנית הנידחת, משוטטי הים ואיתני הטבע, קראכט מלביש על דמותו של התימהוני-הטבעוני-הסגפן-האידאליסט את הרצון והכישלון לייסד חברה אחרת. אבל הטבע, גוף האדם ונפשו מקשים מאוד. כפי שמצביעה הציטטה ממארק טוויין שמופיעה בהתחלת 'אימפריום' [ואני מתרגם באופן חופשי]: "אנשים ערומים השפעתם מועטה או לא קיימת על החברה".
